אדמות ובתים בירושלים – פרק ד'

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"

.

בירושלים שבין החומות גרו אנשים בחצרות.  חצרות אלה איחדו את הגרים בתוכם, ועשו מהם כעין משפחה:  שמחת היחיד היתה שמחת כולם, ואבלו הפך לאבל החצר כולה.

הרבה ספורים נרקמו בתוך החצרות , ועל אודותן.  יעקב אלעזר בספרו "חצרות בעיר העתיקה", סיפר על ההוואי שלהם, הטיפוסים שאיכלסו אותן והיחסים ביניהם.  את עיני צדה חצר, אותה הוא מכנה "חצר שתי הכניסות", וברצוני לשתף אתכם בשלשה ספורים אודותיה בלשונו של יעקב אלעזר, יליד העיר העתיקה:

"…ומעשה שהיה כך היה:  הימים ימי חורף, ובני ישראל עמך שרויים בקור וזקוקים לחום, ואין חום אלא באש שמעלים בפחמים של עץ, ופחמים אלה היו מובאים על ידי ערביי הכפרים בסביבות הרי חברון, שהיו מעמיסים אותם לעייפה על גבי דבשות גמלים.  לעיתים קרה שגמל עמוס פחם או תבן, נתקע באחת הסמטאות הצרות בעיר העתיקה, וקשה לחלצו מן המצוקה.  הגמל ושקיו היוו פקק, ועיקבו את התנועה במשך זמן ממושך.  אלה שדחקה להם השעה כרעו על ברכיהם ועברו מתחת לשקים, והזאטוטים עברו בין רגליו האחוריות המפוסקות של הגמל.  המון עוברים ושבים שנתקעו במקום היו מלאי חימה, ביחוד רגזו ה"שאבאב".  באחד הימים שנתהוה פקק כזה, ניגש אחד הצעירים ודחף בכוח את הגמל, וזה כרע תחתיו, ותוך כך כמעט ומעך למוות את אחד הגמלים (נהגי הגמל).  בראות הגמל (נהג הגמל) השני את חבירו נמעך, בערה חמתו, שלף פיגיון והחל לאים לרצוח את הצעיר.  בצר לו נמלט הצעיר והאיש רודף אחריו.  וכאן נזדמנה לצעיר הכניסה האחת של החצר.  נכנס לתוכה, עלה לקומה שניה והצליח להמלט על נפשו מהדלת השניה לרחוב… המשיך הרודף לחפש את קרבנו, אך לא הצליח לגלותו, ובשובו לתחנתו הספיק רעו להתאושש, וחמת שולף הפיגיון שככה.

.

ועוד מספרים על צעיר עריק שנתפס על ידי שוטר צבאי תורכי.  פנה הצעיר עם השוטר לעבר החצר.  כשהגיע לכניסה, התחנן לפני השוטר שיאפשר לו להפרד מבני משפחתו.  נעתר השוטר לבקשתו, אולם ביקש להילוות אליו.  חזר הצעיר והתחנן לפניו שימתין לו ליד השער, מאחר שהופעתו תעורר בהלה באמו חולת הלב.  השוטר התפתה, והסכים לאפשר לו לבקר את האם, והצעיר עלה וברח דרך בדלת השניה.  חיכה השוטר שעה ארוכה ולבסוף עלה לברר את סיבת שהייתו של העריק.  כשהוברר לו שהצעיר נעלם, החל לשפוך את חמתו על כל האמהות גם יחד, עד שאחת מנשי החיל שיככה את חמתו במתן בסתר ובכוסית קפה מהביל.

נשים צדקניות מספרות על בת ישראל כשרה אחת, שנפשה דבקה בצעיר ישמעאלי, וכמעט שאמרה להמלט עמו.  צעירה זו שגרה בסביבות החצר, נקלעה במקרה לחצר כשהישמעאלי מחכה לה בכניסה.  נמצאו בחורים קנאים שנצלו הזדמנות זו.  נטלו לה לצעירה, קשרו פיה ונשאוה דרך הכניסה האחרת, הסתירוה בחצר בקרבת מקום, ולאחר ימים הבריחוה לאחת ממושבות יהודה, שם נישאה לאחד האיכרים והקימה דור שוחרי אדמה בישראל."

כדי שלא נאבד את הקשר למציאות, הוסיף יעקב אלעזר וכתב:

"מעשים רבים היו קשורים בחצר, אף יותר משהיו – סופרו, ובעלי דימיון ניפחום, ואף הוסיפו עליהם כהנה וכהנה."

ולמרות שסיפורים אלה ניתן להגדירם כסיפורי מעשיות, אפשר לדלות מהם פרטים על חיי היום – יום בעיר העתיקה:

ראינו את הצעיר שנתפס לעבודת הצבא, כאשר הסכנה להיות מגוייסים בכוח הטרידה מאד את יהודי ירושלים, והם עשו ככל שיכלו כדי להמלט ממנה.  אבל היו כאלה שלא הצליחו בכך, והיו גם כאלה שגוייסו ולא חזרו.

ראינו את הצפיפות בתוך בעיר העתיקה, כאשר לא היה מי שיאסור על בעלי חיים לעבור בשבילים הצרים, ותושבי העיר סבלו מכך קשות:

הן בגלל הזבל שנוצר והן בגלל סתימת המעברים.

הסיפור השלישי עסק ביהודיה שרצתה להנשא לערבי.  אמנם מקרים כאלה היו נדירים, אבל היו קיימים בגלל הקירבה הפיזית הגדולה בין יהודים לערבים, ובימי שלום ושלווה היתה גם קירבה חברית ועיסקית בין שתי האוכלוסיות.