.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
.
בתוך העיר העתיקה רוב היהודים שכרו חצרות למגורים מן הערבים והיה להם מאבק מתמיד בעלית המחירים. את החצרות שכרו "בעלי חזקה" יהודים, והם אלה שהשכירו ליהודים אחרים חדרים בחצר שלהם.
את החיים וההוואי בתוך החצרות תיארו סופרים וכותבי זכרונות. ולהלן תיאורו של ש"י עגנון בספרו "תמול שלשום":
"ועדיין היו ישראל שרויין בין החומות, דחוקים ולחוצים בחצרות קטנות ששכרו מן הערבים. וכל חצר וחצר מלאה דיוטות, וכל דיוטא ודיוטא מלאה דיורין הרבה. ואין לכל בית חלונות, אלא יש בית שמקבל אורו דרך חור שבכותל ממעל למשקוף, או דרך פתח פתוח לאויר החצר, ששם בור המים, ושם מכבסות הנשים את הכבסים. ולמטה בחצר התחתונה בתי הכבוד, שאין מנקים אותם אלא אחת לכמה שנים."
אחד התיאורים היותר קשים של תנאי החיים בעיר העתיקה הוא תיאור חיי העניים, כפי שמתאר אותם יהודה בורלא בספרו "עלילות עקביה":
"ליד ארבעת בתי הכנסיות של העדה הספרדית שיורדים לשם עשר אמות מן הרחוב, מצויות חצרות שאף אליהם יורדים כמה מדרגות. שם גרות משפחות משפחות של עניים, כל משפחה בחדר אחד. החדרים – מרתפים חפורים בתוך האדמה. תוכם מחשכים גמורים. שום בקע חלון אין בהם. אפלה וטחב. הרצפה – אדמה לחה. הקירות ללא טיח, נדבחי אבנים חשופות עתיקות ונבובות, מכוסות עפר. לשם נכנס עקביה , הוא ושני יהודים. פנס גדולהיה עימם להאיר להם המקום – מקום מרתפים באמצע היום. גם לאור הפנס המתינו הרבה עד שראו צורת חללו של מרתף. ראו על הריצפה מצעים בלויים, חלקלקים מרוב לכלוך, פרושים על מחצלאות. הרימו לפני עקביה המחצלת מן האדמה, ולעיניו זחלו ממש תולעים תולעים כמתוך קבר. הקירות כוסו פיח שחור מפתילות של נפט, שדולקים בלילה. עברו ממרתף למרתף. באחד שכבה אשה חולה, באחר – תינוק יונק ליד יולדת. בכמה מהם חמש או שש נפשות, ילדים וילדות, גרים בו. ריח סחי וצואה בחלל הבית. ולכל עשרה – חמשה עשר בית משפחה – בית כבוד אחד. ורע הריח בחדרים מן הריח שבמחראות עצמם. אלה משכנות עשרות משפחות מישראל."
עקביה עצמו, גבור סיפורו של יהודה בורלא, גר בחצר "נורמלית" וכך הוא מתאר אותה:
"בגלל קימרונים, וקשתות וגזוזסטראות שבחצר, מתחלקת החצר מעצמה רשויות רשויות. דירה אחת מעל הקשת ושתיים מלמטה, ארבע מתחת לקימרון ושלש למעלה. ואיצטבאות שיוצאות דופן ליד המדרגות, מובילות אף הן לחדרים אחדים.
חצר זו, כל שותפות שבין השכנים אינה אלא בשני בורות של מים ובשלשת בתי הכבוד. כל השכנים שואבים מים בששון משני הבורות בראשית הקיץ, ובעיצבון – באמצע הקיץ, מחמת דלדול המים. ואם שכן אחד פוטר עצמו מאשם גניבה ושואב דלי מיותר, הוא גורם לראשית מדון, אבל בשלשת בתי הכבוד שבקצוות החצר, אין ריב ואין מדון. דומם הולכים השכנים מהלך ארוך לצרכיהם בתור, זה אחר זה, תחת חומה של שמש לוהטת בקיץ, ובחורף תחת זרמי מטר, ואין פרץ ואין צווחה."
את החצר והדירה עצמה תיאר יעקב אלעזר בספרו "הרובע היהודי בעיר העתיקה":
"יחידת השיכון למספר משפחות היתה ה"קורטיז'ו" היינו החצר. כל חצר כזו הכילה בין עשרה לעשרים חדרים, לפעמים יותר. יחידת הדיור המשפחתית היתה על פי רוב חדר בשטח עשרים – עשרים וחמישה מטר מרובע, ובגובה , לפעמים, עד ארבעה מטרים, ולידו מטבח. השרותים היו משותפים. משפחה שהשיגה חדר גדול עם מבוא – פרוזדור קטן – היתה מאושרת."
ומתאר יעקב יהושע בספרו "ספורו של הבית הספרדי":
את החצרות הכרנו לפי שמות המשפחות שהתגוררו בהן. החצרות שמשו כעין מועדון….לא היתה חצר בעיר העתיקה שבאחד מחדריה הקטנים והאפלים, לא התגורר זקן או זקנה בודדים ללא קרוב משפחה. זקנים אלו זכו ליחס לבבי מצד בני החצר אשר דאגו למחסורם בשעת הדחק. כך הפכו תושבי החצר לעוזרים סוציאליים ללא הכשרה אקדמית…..חצרות אלו נקראו על שם בעליהם או על שם בעל החזקה….בלילות ננעלו הדלתות על מסגר ובריח, מחשש ביקורם של גנבים מכפרי הסביבה….אף כי מבנה החצר היה בלה מזוקן, הקפידו דיירי החצר על נקיון. כל בעלת בית (בעיקר בחצרות הספרדיות), נהגה לסייד כל יום שישי את המטבח הקטן ואת הכניסה. הכניסה לחצר לא היתה ריקה. עציצים שהותקנו מכלים ומשברי כלים עמדו בכל פינותיה."