.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
.
רוב הבתים בעיר העתיקה במאה ה – 19 היו שייכים לערבים, ויהודי שרצה לגור בעיר חייב היה לשכור בית מהם. כדי לשמור על גובה שכר הדירות, תיקנו החכמים את "תקנת החזקות". תקנה זו הגדירה שוכר חצר ותיק כבעל חזקה, ולכן לא יוכל יהודי אחר לשכור חצר זו. בעל הבית הערבי חייב היה להתפשר על מחיר השכירות עם בעל החזקה שכן אם לא יתפשר לא יהיה לו שוכר אחר. כלומר התקנה ביטלה את התחרות בשוק הדירות, והמחירים לא עלו. לעומת זאת בעל החזקה היהודי יכול היה להשכיר דירות בחצר זו ליהודים אחרים, ועליהם לא חלה התקנה.
וכתב לונץ בבטאון "ירושלים" כרך י"ג:
"וזה דבר החזקה: היהודי הראשון ששכר חצר מגוי וישב בה שלש שנים רצופות, נהייתה לחזקתו, על פי תוקף שטר החזקה שנכתב בפנקס הבית דין צדק, ונמסר בידו לראיה, ואז אסור היה ליהודי אחר לשכור את הבית או החצר מהגוי, ורק הוא – בעל החזקה היה משכירם ליהודים ברווח קבוע. והיו כאלה שרכשו להם חזקות אחדות, אם בירושה מאבותיהם ואם בחזקת עצמם, ומזה הרויחו למצער את שכר דירתם הם, ולפעמים גם עזר לפרנסת ביתם."
יהושע ילין בספרו "זכרונות לבן ירושלים" הוקיע שיטה זו המבוססת על חישוב לזמן קצר. הוא מציין שהנוצרים פעלו בצורה חכמה יותר והשקיעו את כספם בקניה, כלומר השקעה בטוחה לזמן ארוך.
וכך הוא כתב:
"ועתה נביט על החזקירים וחזקותיהם. בימים האחרונים כאשר נתרחב הישוב החדש מחוץ לחומות העיר, ורוב התושבים יצאו וקנו להם שדות, ובנו בהם בתים גדולים ויפים ורחובות נקיים ורחבים, אין עוד כל ערך לחזקות, וכסף בעליהם כלה ונאבד בענין רע, והלך לאבדון ולטמיון. "בזכרי" כתב יהושע ילין "ימים עברו, ובהשוותי השקפות אבותינו הקצרות לעומת השקפות ופעולות שכניהם הנוצרים, אזעק ואשווע מנהמת ליבי"…
אבל למרות השיטה שעודדה שכירת דירות ולא קניה, נמכרו קרקעות ליהודים, שברובם היו נתינים זרים, בניגוד לחוק שחוקק נגד זה. השיטה היתה למסור את הקניה לנתין תורכי המופיע כקונה, כאשר למעשה הקונה האמיתי, העומד מאחורי העיסקה, היה נתין זר. כן אפשר היה לרשום את העיסקה על שם אשה, שהיא "לא כלום" לפי החוק העותומני, ובתור שכזו יכולה היא להיות בעלים חוקיים למרות נתינותה הזרה.
וסיפר מרדכי סלומון, בנו של יואל משה סלומון, בספרו "שלשה דורות בישוב", על קנית אדמת נחלת שבעה, כשהוא מצטט את דברי אביו:
"וכשנתגלה אחרי כן קושי גדול לקבל את הקושן – הוא שטר המקנה- על שם יהודי, הסכמנו כולנו לקנות את הנחלה על שם אשה אחת מנשי חברנו, שידעה לדבר ערבית על בוריה. היא הלבישה עצמה כאחת מנשי הישמעאלים, וכסתה את פניה בצעיף, וככה עמדה לפני הקאדי….ובאופן כזה הוצאנו אל הפועל את הקניה הראשונה שמחוץ לעיר על שם אשה, היא אסתר אשת חברנו ר' אריה לייב הורוביץ."
בשנת תרל"ז (1877) התבטל החוק בדבר אי מכירת קרקעות לנתינים זרים, אבל למרות זאת נשארה פעולת העברת קרקעות קשה מאין כמוה, וגם בתקופות מאוחרות יותר אנו שומעים על סירוב למכור אדמות למי שאינו נתין תורכי.
על הקושי לקנות אדמה בארץ ישראל סיפר יחיאל מיכל פינס באיגרת משנת 1878 כפי שמביא אותה אברהם יערי בספרו "אגרות א"י":
"פה אין לך אדם שיהיה בטוח בנחלתו, כי כל בעלי הנכסים כמעט יש עליה ערעורים מצד הממשלה ומצד אחרים, ואי אפשר לגמור פה שום קנין בלי אם יקבלו שרי בתי המשפט שוחד, ואז יבטלו את כל הערעורים, ויתנו ביד הקונה שטרות ברורים…הענינים פה מסובכים מאד, ואם ירצה איש לקנות נחלה, עליו למהר מעשהו, לגמור עם המוכר ושרי בית המשפט כאחד, ולמהר לקבל את השטרות, לבלי יתעוררו עליו ערעורים מצד אחר. כן רוב המוכרים פה בעלי ערמה ומרמה המה, מלאים שקר וכזב, ואם יגמרו עמם היום מחיר זה, למחר יחזרו בהם וידרשו אחת שבע."
למרות שהתחילו להבנות שכונות מחוץ לעיר העתיקה, הביקוש היהודי לדירות בתוכה המשיך להיות גבוה, והירידה הגדולה בביקוש זה באה למעשה עם ההתעוררות הלאומנית הערבית בתחילת המאה ה – 20, ובעיות הבטחון שבאו בעקבותיה.
לפני תקופת הפרעות, כאמור לעיל, השאיפות הדתיות והרצון לגור ליד מקום המקדש, הם אלה שהעלו את הביקוש היהודי לדירות בתוך העיר.
לונץ ב"מורה דרך" משנת 1891 מספר:
"יוקר הדירות בתוך העיר גבוה עדין מזה שמחוץ לחומות. בעד חדר בינוני – שבע על שמונה אמות, עם בית תבשיל קטן וחלק בבור המשותף לכל בני החצר, משלמים דמי שכירות, בפנים העיר לשנה – 650 גרוש, ומחוץ לעיר – 550 גרוש בלבד.