.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
.
אחת הזכויות שנשללה מיהודי ירושלים במאה ה – 19, היתה הזכות לרכוש קרקעות ובתים. יהושע ילין בספרו "זכרונות לבן ירושלים" סיפר על קנית אדמה במוצא על ידי אביו וגיסו. הבעיה העיקרית לפי דבריו היתה: השגת שטר מכר, מכיון ש "מצד הממשלה לא היה כל רשיון לנתין זר לקנות חוץ לעיר." (כוונתו מחוץ לעיר היא מחוץ לחומות העיר העתיקה). מונטיפיורי שקנה את אדמות משכנות שאננים וימין משה, נאלץ להביא לצורך הקניה רשיון מיוחד מהשולטן בקושטא.
יהודי ירושלים התרכזו ברובם בעיר העתיקה, ורק בשנות ה – 70 של המאה ה – 19 התחילו לצאת ממנה, ומכיון שכך, נאלצו לשכור דירות מן הערבים בבתים ישנים ורעועים. למעשה גם למי שהיתה נתינות עותומנית, קשה היה לו לקנות בית או קרקע, משום שרוב נכסי דלא ניידי נחשבו לווקף (הקדש), ולכן נאסרו במכירה.
וכתב דר' נוימן – רופאו הראשון של בית החולים רוטשילד בעיר, בספרו "עיר הקודש ויושבי בה" – ספר שנכתב בשנות ה – 70 של המאה ה – 19:
"הקרקע בירושלים ברובו "ווקף" – רכושם של מסגדים ושל מוסדות צבוריים, ורק בחלקו הקטן הוא "מולק" – כלומר רכוש פרטי.
ה"ווקף אל חראם" הוא רכושו של המסגד הגדול, שמותר רק להחכירו לשנים מספר או לדורות אחדים, אולם כתום המועד, הוא חוזר לבעלות המסגד. הרבה בתים בעיר , כמו למשל ברובע היהודי, שייכים לווקף, ואינם ניתנים להירכש על ידי פרטים. משום כך מוזנחים לרוב בתים אלה, ומטים ליפול. יש גם "ווקף אל תקיע", ששייך לבית היתומים המוסלמי תקיע, "ווקף פרנג'י" הוא רכוש כנסייתי, השייך למנזרים קתוליים. יש גם רכוש פרטי שהוא רק "מולק מאוקוף", זאת אומרת רכוש פרטי, שעתיד לעבור לרשות המסגדים או לרשותם של מוסדות צדקה, אם לא ישאר במשפחה יורש זכר עד לדרגה ידועה.
לפיכך נשארו רק חלק קטן מן הקרקעות רכוש פרטי, מולק גמור, ….שרק לעיתים רחוקות מאד היו מרוכזות ביד אחת. כלומר כמעט לכל שטח קרקע בירושלים בעלים אחדים, דבר שמכביד מאד על רכישת קרקע בעיר הקודש."
דר' נוימן גם יודע לספר ששכונת היהודים, כלומר הרובע היהודי, תופס רק את החלק ה – 12 של שטח העיר, והוא צר מלהכיל את כולם, ולכן הם נודדים לשאר רובעי העיר פרט מאשר לרובע הנוצרי.
בתחילת המאה ה – 19 גרו ברובע היהודי הספרדים, והאשכנזים שרק התחילו לבוא לירושלים, גרו ב "באב אל חוטא" שברובע המוסלמי.
בשנת 1937 הגיעו מצפת הרבה יהודים אשכנזים, ובעיקר לאחר הרעש הגדול, ואז הם התגוררו באיזור ה"חורבה". בשנת 1840 עם בוא משפחות אחדות מחברון, נשכרו גם בתים באיזור רחוב "מעלה חלדיה" של היום, שנמצא ברובע המוסלמי בחלקו הקרוב לרובע היהודי. איזור זה נקרא בפי יהודי ירושלים "רחוב חברון". האיזורים הרחוקים יותר ברובע המוסלמי נעזבו, אם כן, לטובת האיזורים הקרובים יותר לרובע היהודי.
מבחינת נושא הבעלות והצורך לשכור דירות, נשארה הבעיה בעינה הן ברובע היהודי והן ברובע המוסלמי. וכתב ג. פיסק – כומר אנגלי שביקר במזרח, כפי שמצטט אותו דר' בן ציון גת בספרו "הישוב היהודי בארץ ישראל 1840 – 1881":
"כשיהודי זקוק לדירה חייב הוא להרכיב על עצמו בעל בית שונא ואלים. בעל הבית רשאי לדרוש את תשלום הדירה לשנה בהקדם, בשעת הכניסה לדירה, אך יכול הוא להוציא את הדייר לאחר הודעה מוקדמת של ימים אחדים. אמנם, החוק המוסלמי נותן מקום לתביעת הדייר להחזרת החלק הפרופורציונלי של שכר הדירה, אך חייב הוא להביא את דינו לפני הקאדי. עדותו של יהודי אינה מתקבלת, עדותו של נוצרי נדחית. שום מוסלמי לא יעיד לטובת יהודי. באופן כזה עלול כל יהודי להיות מושלך לרחוב, ונוסף על צרה זו, להפסיד את שכר הדירה לכל השנה, ששילם אותה מראש."
למרות כל הנאמר לעיל היו בעלי בתים יהודים מעטים: בתחילה בעלי הנתינות עותומנית, ואחר כרך גם נתינים זרים. על בעל בית כזה, והמחיר ששילם עבור ביתו סיפר יהושע ילין בספרו "זכרונות לבן ירושלים":
"עוד היום מראים על בית אחד גדול ברחוב היהודים, אשר קנהו בעליו במחיר שק אחד של אורז, ועד היום נקרא על שם בעליו הקונה הראשון "חוש (חצר) דרבי צדוק".
חצר זו , כמובן בשינויים רבים שנעשו ברובע היהודי לאחר 1967, נמצאת ברחוב חב"ד.