.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
פרק א' – עגלות בדרך יפו
בשנת 1892 הגיעה הרכבת לירושלים. עד אז השתמשו התושבים בעגלות ובבעלי חיים. התחנה המרכזית היתה בשער יפו, כאשר היו קוים עירוניים ובין עירוניים. הקוים הבין עירוניים היו בעיקר ליפו, אבל היו גם קוים ל: לחברון, בית לחם ואפילו לשכם. הקוים העירוניים היו שניים: ל"מאה שערים" ועל דרך יפו עד שכונת "בית יעקב" הסמוכה ל"מחנה יהודה".
התחבורה הבין עירונית העיקרית היתה בדרך ירושלים-יפו. הנסיעה לפני בוא העגלות למיניהן, היתה על גבי בעלי חיים, כאשר הנשים והילדים היו נוסעים על גבי מתקן בצורה של שולחן הפוך משני צידי הבהמה. כאשר המטען האנושי מצד אחד של הבהמה היה כבד יותר מזה של הצד השני, הוסיפו אבנים.
כל זה יפה ונכון לתושבי הארץ שלא היו רגילים לפינוקים, אבל מה יעשו תיירי חו"ל?
סיפר ישעיהו פרס בספרו "מאה שנה בירושלים":
"מלפני היות עגלות בארץ וגם בזמן הראשון לקיומן, היו תיירים עולים מעיר החוף לירושלים באפיריון שנשאוהו שתי פרידות, אחת מלפנים ואחת מאחור. לפעמים ראיתי גם שני סבלים, אחד מלפנים ואחד מאחור, נושאים תייר או תיירת באפיריון בתוך העיר פנימה. משה מונטיפיורי סייר בחצר מקום המקדש בשבתו באפיריון, לבל תדרוכנה רגליו על אדמת הקודש."
לגבי סדר הנסיעה ליפו וממנה טרם בוא העגלות סיפר יהושע ילין בספרו "זכרונות לבן ירושלים":
"כל הנסיעות היו ברכיבה על גבי חמורים ופרדות, על פי רוב בלילה, לגודל החום השורר ברב ימי השנה. הנסיעה מירושלים ליפו כולל שעות המנוחה ארכה בערך 16 שעות. אחרי הצהרים היו הנוסעים יוצאים מירושלים ונוסעים לערך שעה עד הגיעם למוצא ונחים שם בערך שעתיים, כדי להאכיל ולהשקות את הבהמות ממי המעיינות שהם בשפע ובחינם. משם נסעו ערך שמונה שעות עד העיר רמלה. ברמלה נחו עוד פעם בערך שעתיים, ומשם נסעו ליפו משך 3 שעות. זאת היתה גם דרכם בשובם מיפו לירושלים.
בהכנס הנוסע אל התחנות שבדרך, יכבדהו בעל התחנה בספל קטן עם קהוה שחורה ומרה, ועליו לשלם מחירה בן אם ישתה או לא ישתה."
לכבוד חגיגות פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869, עמד לבקר בארץ פרנץ יוזף קיסר אוסטרו-הונגריה. השולטן הורה לסלול לכבודו דרך מירושלים ליפו, אשר בו תוכלנה לנוע מרכבות. הדרך נסללה כדרך עפר מהודקת ועגלות יכלו ליסוע עליה.
וכתב עיתון "הלבנון" ו' חשוון תר"ל (1869):
"הדרך העולה מיפו לירושלים כמעט ונגמרה בכי טוב, ושתי עגלות רתומות לסוסים הולכות ושבות בכל יום, ומשך 10 שעות תמשך ההליכה מיפו לירושלים, כי באמצע הדרך אצל באב אל וואד (שער הגיא) יחליפו הסוסים."
באשר לביטחון בנסיעה בדרך זו כתב "הלבנון":
"הדרך בטוחה מאד כי צופים יעמדו בכל הדרך לשמרה מכל משמר."
ואמנם, התורכים בנו כ – 10 שנים לפני בואו של פרנץ יוזף, 17 תחנות משמר על מנת להגן על הדרך. את שרידי אחת התחנות האלה נוכל לראות בחצר משטרת "מחנה יהודה", ממערב לכניסה.
"הלבנון" ידע גם לספר כי:
"מי שיודע לרכוב, טוב לו הרכיבה מישיבת עגלות האלה בדרך הזה, המתנוענעות הרבה כי לא נעשו בהכשר חכמה כמו באירופה."
ארי אבן זהב תאר את הנסיעה הראשונה בעגלה בספרו "ששים שנה בשנה", וכך סיפר:
"בעבור העגלה את הבתים האחרונים של "מחנה יהודה", נפתחו גלי הגבעות וההרים….עם חשיכה החלו לרדת מטרות עוז. העגלה שהיתה מתוקנת לכבישים טובים, התנהלה בכבדות על כביש יפו, שגם לאחר שתוקן לכבוד "מלך ירושלים" פרנץ יוזף, היה מלא גומות וזרוע אבנים.
לא יכול היה ר' יעקב העגלון לראות בצער סוסיו, וביקש את הנוסעים לרדת מחמת צער בעלי חיים…. כל הנוסעים נסחבו אחרי העגלה וקיללו את יומם…..בהגיעם ל"קסטל" קפצו על העגלה מבלי לחכות שר' יעקב יאמר להם לעלות. והוא רק רטן לעצמו:" ועל אלה אומרים, יהודים רחמנים בני רחמנים."
וכך המשיכו את דרכם, כאשר מידי פעם, במקומות הקשים, היו חייבים לרדת מהעגלה ולהלך לצידה. בסופו של דבר הגיעו ל"באב אל וואד" שלש שעות אחרי שהגיעו לשם האנשים שנסעו על גבי חמורים וללא עגלה.
וממשיך ארי אבן זהב:
"כשהרגישו נוסעי החמורים בנוסעי העגלה, הפכו את פניהם אליהם ולעגו להם: "אמרתם להיות חכמים ממנו, ואנחנו שוכבים על יצוענו מזה שלש שעות."
את חווית הקפה תאר ארי אבן זהב:
"חוכר התחנה כיבד כל נוסע בכוס קפה שעלתה רבע גרוש, וגם מי שלא רצה לשתות את הקפה, העכור והדלוח שהוגש בכוס בלתי מצוחצחת, הוכרח לשלם את מחירה, והחוכר שפך לעיניו את המים השחורים על הארץ".
פרק ב' – עגלות בתוך העיר
סיפר גד פרומקין בספרו "דרך שופט בירושלים":
"עם יציאתך את העיר העתיקה דרך שער יפו, היו מקיפים אותך קהל עגלונים גדול ושוטיהם הארוכים בידיהם, ערבים ויהודים כאחד. התחבורה התנהלה בשני קוים: ל"מאה שערים", ואל השכונות שלאורך רחוב יפו מ"נחלת שבעה" ועד ל"מחנה יהודה". כל בעל עגלה ניסה לתפוס לו נוסעים ולמלא את מרכבתו, בשכר שתי עשיריות ל"מחנה יהודה", ועשירית אחת ל"מאה שערים".
היו שלשה סוגי עגלות: האחת עגלה עם שני מושבים, אחד מול השני, כאשר בכל מושב ישבו שני אנשים, וכן יכול היה לשבת עוד אדם ליד העגלון. עגלה זו נקראה "פוסטה" והובילה סך הכל חמישה איש. עגלה שניה שנקראה "קאלאש" נראתה כמו ה"פוסטה" אבל עם גג נפתח. עגלה שלישית בשם "חנטור" היו לה שלשה מקומות במרכבה, אחד מול השני, ועוד מושב בצד, וכל זה בנוסף על המושב ליד העגלון. סך הכל הובילה ה"חנטור" ארבעה אנשים…."
היו גם דיליז'נסים שהיו עגלות גדולות יותר ויכלו להוביל בין 6 – 10 איש. בתוך העיר נשאו אותם שני סוסים ומחוץ לעיר 3 – 4 סוסים.
וממשיך לספר גד פרומקין"
"העגלונים ביחוד אם היו שכירים, ידעו ליישב בדוחק גם חמישה ששה נוסעים בעגלה, ולא היו חסים על הסוסים והיו חובטים בהם באכזריות במעלות העיר.
חסידים ואנשי מעשה שהקפידו לא לשבת ליד אשה, בחרו להם תמיד את המקום ליד העגלון.
בנסיעתן של מרכבות אלו לא היה שום סדר. כל בעל עגלה עבד על חשבון עצמו ועל דעת עצמו, והיה יוצא לצוד את נוסעיו בעצמו. לא פעם קרה שבכמה עגלות ישבו שנים שלשה נוסעים בכל אחת, ומחכים לנוסעים נוספים, כי בעל העגלה לא רצה לזוז ממקומו עד אשר תתמלא כל מכסתו. וכשפקעה סבלנותם של הנוסעים ואיימו לעבור לעגלה אחרת, הוריד העגלון את השכר, ואסף נוסעים בעשיריה אחת בלבד".
למעשה אפשר להחליף בקטע את המילה "עגלות" ולכתוב "מוניות" ולראות שאין חדש תחת השמש.
בספרו "ששים שנה בשנה" סיפר ארי אבן זהב על עגלון חדש בקו העירוני, וכך כתב:
"זה בחר בקו יפו-מאה שערים, משום שאין בו עליה כמו ל"מחנה יהודה", ומשום שאותה סביבה צפונית מיושבת יותר, אף היו נשי האברכים של "מאה שערים" מבנות העיר העתיקה, ורגילות היו לעשות קניותיהן בתוך העיר".
יעקב יהושע בספרו "ירושלים תמול שלשום" סיפר שאפשר היה להבדיל בין הנוסעים בקו של רחוב יפו, ובין הנוסעים בקו מאה שערים, שכן אלה הנוסעים ל"מחנה יהודה" נמנו בעיקר על בני עדות המזרח, ואילו הנוסעים בקו מאה שערים נמנו בדרך כלל על בני העדות החרדיות. לדבריו היו גם "עגלות ספיישל" שבהם נסעו פקידי ממשלה בכירים, קונסולים וה"חכם באשי" – ה"ראשון לציון".
כנראה שתחבורה ללא תאונות דרכים אינה אפשרית, וכך היה גם עם העגלות, וסיפר יעקב יהושע:
"הגורם העיקרי לתאונות דרכים היה הסעת נוסעים למעלה מהמותר. לפי פי הוראות העיריה, והסיעו בעגלותיהם שבעה שמונה נוסעים. כתוצאה מכך היו העגלות מתהפכות על נוסעיהן, ונופלות אל תוך הואדיות שבצידי הדרכים, והנוסעים היו יוצאים מתאונות אלו ביד או ברגל שבורה. משהיה רואה העגלון כי נשברה רגלו של אחד הנוסעים, היה מאיץ בסוסיו ונמלט על נפשו, ומניח את הנוסע מתפתל בכאביו."
בשנת 1910 הנהיגה העיריה חוק שלפיו העגלון חייב היה לשאת לוחית נושאת מספר על דש ביגדו. ומוסיף יעקב יהושע:
"מסתבר כי העגלונים לא תפסו תחילה את הכוונה המסתתרת מאחורי "אותות כבוד" אלה, אבל לאחר שהבינו שהמטרה היא שלא יוכלו להתחמק במקרה תאונה, הסירו את הלוחיות".
תקנה נוספת שנתקנה למטרת צמצום התאונות היתה נשיאת פנס על ידי העגלון כדי שיוכל להיראות גם בלילה.
בשנות ה – 20 הגיעו לירושלים מכוניות, והעגלות המשיכו לשרת את קהל הנוסעים ביחד עימהן. כמובן שכדי לעמוד בתחרות חייבים היו העגלונים להוריד את המחירים, אבל דין הקידמה כבר נקבע, והעגלות לאט לאט נעלמו מן הנוף, ועד סוף שנות ה – 30 כמעט ולא נראו יותר.
פרק ג' – סיפורי עגלונים
העגלה הראשונה
סיפורו של חיים המבורגר בספרו "שלשה עולמות":
השנה היא 1875, ועגלות טרם הגיעו לירושלים. יום אחד עלה יהודי בשם פישל מפולניה. יהודי זה ידע את מלאכת העגלונות עוד מחו"ל, והחליט לבנות עגלה ולהתפרנס ממנה.
בשער יפו היה איזור תעשיה קטן ובו היו גם נפחים ונגרים. הוא תכנן את העגלה העתידית, ויחד עם בעלי המלאכה ניגש לבניה, כאשר הוא מנצח עליה. ילדי ירושלים הגיעו מידי יום לשער יפו לראות את הפלא החדש הצומח ממש נגד עיניהם המשתאות.
המוצר המוגמר היה מאד מסורבל:גבוה, לא מהוקצע, בעל הרבה בליטות בהם יכלו להיתפס בגדי הנוסעים. כדי לעלות אל העגלה היה צריך כבש מיוחד, וגם המעבר מן הכבש אל העגלה הצריך מידה לא מבוטלת של אקרובטיקה. העגלה היתה מחופה מלמעלה בגג עץ, להגנה מפני השמש בקיץ ומפני הגשם בחורף. כאשר הסתיימה בנית העגלה נוצרה הזדמנות לחנוך אותה. בשכונת אבן ישראל הנמצאת במרחק של שלשה קילומטר מן העיר העתיקה, נערכה ישיבה בעניני השכונות, בביתו של יוסף ריבלין, והיה צורך להוביל את פרנסי העיר מן העיר העתיקה ובחזרה.
ובכן הזמינו את פישל ועגלתו בשעת ערב, וכשהגיע התחיל הויכוח היכן לשבת, שכן העגלה היתה גדולה והכילה ששה עשר מקומות ישיבה. כאשר תם הויכוח וכל אחד תפס את מקומו, זזו לדרכם. דרך יפו היתה אז דרך עפר, תאורה לא היתה, וגם פנסים לא הורכבו על העגלה, אבל בסופו של דבר הגיעו ל"אבן ישראל".
ישבו כמה שישבו, ופישל חיכה להם בחוץ. כאשר הסתיימה הישיבה יצאו ומצאו את פישל נוחר מתחת לאחד המושבים. העירו אותו משנתו, עלו על העגלה והחלו לשוב לביתם.
מקץ 20 דקות של נסיעה בחשיכה גמורה, היו צריכים לעבור כבר ליד "נחלת שבעה", אבל השכונה לא נראתה.
לפתע נזכר פישל שהיה עליו לסובב את הסוסים לכיוון העיר, ומכיון שלא עשה זאת, למעשה הם נוסעים מערבה ומתרחקים ממחוז חפצם. ובכן צריך להסתובב לאחור, ומכיון שפישל חשש לסובב את העגלה כאשר כל נוסעיה עליה, ירדו הנוסעים, ורק אז בזהירות רבה הסתובבו הסוסים, והפעם נסעו לכוון הנכון.
בסופו של דבר הגיעו לעיר העתיקה, כאשר לזה נקרע שרוול בגדו, ולשני נפרם כיס מעילו, וכל זה קרה עקב העליות והירידות מהעגלה, אבל כולם היו שלמים ובריאים, וזה העיקר.
ברור שעם הירידה היו חייבים לברך שתי ברכות : האחת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, שהרי פעם ראשונה נסעה עגלה בירושלים, וברכה שניה, ברכת הגומל, שיצאו בשלום מהרפתקה זו.
חיים פייביש העגלון מ"ימין משה"
סיפורו של ישעיהו פרס בספרו "מאה שנה בירושלים"
חיים פייביש היה עגלון שגר ב"ימין משה". התקופה היא מלחמת העולם הראשונה, כאשר הפרנסה היתה דחוקה מאד. באזור ירושלים וחברון פעל אז רוצח בשם חוסיין, שכונה על ידי היהודים "חוסנקה". שודד זה לא פגע ביהודים שכן האמין שפגיעה בהם תביא בעקבותיה מזל רע. לילה אחד התדפק חוסנקה על דלתו של חיים פייביש והודיע לו שהוא שואל ממנו את עגלתו וחמורו, שכן עליו לברוח מהתורכים שרדפו אחריו. בלית ברירה מסר לו חיים פייביש את עגלתו וחמורו, ובליבו כבר התייאש מלראות אותם שוב.
לאחר כמה ימים התעורר חיים פייביש בבוקר וגילה להפתעתו את החמור והעגלה עומדים בחצירו. התדהמה היתה עוד יותר גדולה כשמצא מטמון כסף חבוי מתחת למושב העגלון. חיים פייביש פנה לר' חיים זוננפלד להתיעצות, ור' חיים אמר לו להחביא את העגלה, החמור והכסף, ולראות איך יפול דבר. עוד סיכמו ביניהם שאם יעבור הכל בשלום, יפריש חיים פייביש חמישית מן הסכום לצדקה.
עבר עוד יום ואז פשתה השמועה בעיר שהתורכים תפסו את חוסנקה. הוא התגלה ליד קבר רחל, וכשראה את החיילים התורכים , נטש את העגלה וברח רגלי. החיילים רדפו אחריו והישיגוהו. אחרי שחזרו החיילים מן המרדף גילו שהחמור נעלם יחד עם העגלה. התברר שהחמור שהבחין שנשאר בודד בשדה, נשא את רגליו וחזר לאורוותו. חוסנקה נשפט, ונתלה בשער יפו. כסף הגזילה נשאר בידי חיים פייביש, שהרי לא היה לו דורש.
חיים פייביש זכה אם כן לשלש מתנות: אחת היא האוצר שנפל לידיו, השניה היא הזכות שבמתן צדקה, והשלישית: הוא זכה להבין את הפסוק "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו".