.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
לקראת סוף המאה ה – 17 התדלדלה מאד הקהילה הקראית בירושלים. הם הסתבכו בחובות, והקהילה הרבנית החרימה את בתי אנשיה כדי לשלם חובות אלו. חידושה של הקהילה בירושלים היתה בתחילת המאה ה – 18 ע"י החכם הקראי שמואל הלוי בן אברהם שעלה לארץ ישראל עם בני ביתו – 24 נפשות. הוא הוציא את בתי הקראים מידי הרבניים, ואף התיר לאכול בשר, דבר שנאסר ע"י חכמי העדה לפניו. הוא סבר שאיסור זה מנע את הקראים מלבוא לירושלים.
עם הרבניים המשיכו להיות יחסים עכורים. דוגמאות לכך מביא וילנאי:
כתב רב ירושלמי: "נשאלתי אם מותר למילדת ישראלית שתיילד צדוקית בשבת" (אברהם הלוי – גינת ורדים – 1717).
רב אחר סיפר: "נשאלתי הלכה למעשה אחד מבני מקרא שרוצה להכניס את בניו לתלמוד תורה, שילמדו בניו תורה שבכתב עם ילדי העברים" הרב הרשה בתנאי " שלא ללמדם תורה שבעל פה כלל וכלל." (מיוחס בר' שמואל פרי האדמה הל' תלמוד תורה)
הרב חזקיהו מדיני סיפר על רב קראי שביקש מחכמי ישראל ובראשם הרב משה סוזין שיקבלוהו לדת רבותינו הקדושים, והבטיח להקדיש כל נכסיו שהיו רבים לכוללות עיר הקודש, ולא נתנו אזן קשבת לבקשתו.
כלפי השלטונות הם יוצגו ע"י העדה הספרדית , שראו בחכם באשי את מנהיגם. אי תשלום מיסים על ידיהם גרם מידי פעם לסכסוכים. לעזרתם בעת צרה באו קראים בעלי עמדה ממצרים.
מבחינה כספית הם נעזרו בקהילה הקראית הגדולה בקרים. בזמן המלחמה בין העותומנים לרוסיה (6 – 1853) הועברו הכספים על ידי הפטריארך היוני בקושטא.
אף בית קברות היה להם בגיא בן הינום.
מספר על העדה מאמצע המאה ה – 19 דר' נוימן רופאו הראשון של ביה"ח רוטשילד בעיר, בספרו: "עיר הקודש ויושבי בה":
"הקראים שוב יושבים בירושלים זה 200 שנה, אולם קהילתם בלתי חשובה ומונה 8 – 10 משפחות בלבד. הקראים בירושלים חיים בהתבדלות גמורה ושומרים את מנהגיהם המיוחדים בקפדנות, אולם בתוקף הנסיבות מוכרחים הם לסטות בפרטים מסויימים מאחיהם שבחוץ לארץ. כיון שאין להם "חכם"משלהם, מוכרחים הם למסור את מילת בניהם ל"חכם רבני", לאכול בשר של בהמות שנשחטו ע"י דיני הרבניים וכד'. הם מתחתנים רק בינם ובין עצמם, ואת מתיהם קוברים הם בבית עלמין מיוחד. התפילות, השונות מתפילותיהם של הרבניים מרובות מאד. את השבת ואת המועדים שומרים הם בחומרה מרובה. הם מתענים הרבה, רבים מהם צמים בכל שני וחמישי. הם חושבים להקדיש את את בניהם הקדשה דתית מיוחדת.. כל בן זכר הוא "נזיר", כפי שנקראים בכתבי הקדש אלה שנדרו להנזר מיין וכד' עד שימלאו להם שבע שנים. ביום הולדתו השמיני מובל הילד לבית הכנסת, גוזזים את שערותיו בפעם הראשונה ונותנים לו מעט יין. החגיגה מסתיימת בסעודה, והילד מתחיל את חנוכו כגבר. דיני הטהרה מקודשים בעיניהם מאד. הנשים בימי עונתן נחשבות כטמאות, מורחקות ממגע עם אנשים טהורים, ונמצאות בפינה מיוחדת בבית. אין איש נוגע במת, והטיפול בו נמסר לידי שכירים. בחיים האזרחיים מנהגם ללא דופי. חושם הציבורי מפותח מאד, הם מסייעים בידי כל אח מך. אף על פי שהם עצמאיים בעיניני דת, רואה הממשלה הטורקית בחכם באשי של הספרדים גם את ראשם שלהם."
אוגוסט פרענקל שהגיע לירושלים באמצע המאה ה – 19 ליסד את ביה"ס למל, כתב ספר בשם "ירושלימה" ובו הוא מספר גם על העדה הקראית. תחילה הוא מביא את דברי הרב הקראי:
"וזה כמאה וחמישים שנה מאת שבאנו להתגורר פה. הנושן בין ציוני קברינו הנהו בן 120 שנה, ואולי נטבעו גם אחדים הנושנים ממנו, כבר לחיק האדמה.
120 שנה, ואולי נטבעו גם אחדים הנושנים ממנו, כבר לחיק האדמה.
הננו כעת רק ארבעה ראשי אבות, עם שלשים ושתים נפשות. לעצבון לבנו יבזונו ילידי ארצך האשכנזים, ונהי כסחי ומאוס בעינימו. הספרדים יבקרו אותנו מידי פעם בפעם וגם אנחנו אותם, אך את נשינו לא ניקח רק מקרב עדתינו, ואת מתינו לא נקבור בבית מועדם לכל חי. רק שקידתינו ומפעל ידינו משען לחמנו ומקור מחיתנו הנמו, כי אך מעט מזעיר שלוח אלינו מידי אחינו במדינת קרים. אך בהוקיר מחיר כל מאכל בשנים אשר חלפו למו, נהפכו עשירינו לדלים חסרי כל, ואביונינו מבקשים לחם. ספרים לא נמצאו בינינו, רב מידי לנו בהאחד, אשר כליל כל חכמות התבל הינהו. הנני להראותך את ספר תורתנו.
ויקראנו לבוא איתו לבית התפילה. ונרד בגרם המעלות, אשר עלינו בו, ומשם לגרם מעלות שני, עד הגיענו למקום מתחת לקרקע הבית, אשר יבוא אורו בעד חור רבוע במכסהו. ושם מנורה שקופה אטומה תלויה, ועליה בערו ארבעה נרות שמן, המתערבים בזוהר שלהבתם עם אור היום, ויריעות נחמדות מסביב. מפאת המזרח, ממעל לארון הקדש, נראה ציץ כסף, ועליו חרות במכתב זה בראשי יסודי אמונת היהודים: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". וספר התורה איננו מגולל כמגילה כאשר אתנו, כי אם בתבנית חוברת מלוחות עור עגל עבד עם ציורי צבע וזהב מסביב.
אף אם כעם לבדד ישכון הנמו כדברי האמונה, בכל זאת נחשב החכם באשי בעיני ממשלת הישמעאלים לרבם ומורה צדקם. אך הוא לא ישים עלימו, רק לשמור ולכבד את חגי היהודים למראית עין, וככה לא יפתחו בימים כאלה את חדרי מסחרם וכאלה."
פרענקל גם מביא ספור שמראה את היחסים המתוחים בין הקראים והרבניים :
בשנת 1756 הוטל מס כבד על היהודים והם נקראו ע"י החכם באשי לאסיפת חירום בבית הכנסת הקראי שכן הוא מוסתר מתחת פני האדמה. כאשר ירד החכם באשי בגרם המדרגות כשלו רגליו והוא התעלף. בקשו אנשיו לברר את פשר הענין ומצאו שהקראים החביאו את כתבי הרמב"ם תחת המדרגות כדי שידרכו עליהם למען בזותם. הרב כעס, הטיל עליהם את מלוא המס וקילל אותם שלא יהיה להם מנין.
הוא מספר עוד בשם יהוסף שוורץ על מקרה מופלא שארע כאשר הגיעו 20 משפחות מהאי קרים לגור בירושלים. העדה הירושלמית שמחה שכן סוף סוף יהיה להם מנין, אבל מגפה שפרצה בין העולים המיתה את כולם, וכך השתמרה הקללה.
ובאשר לבית הכנסת הקראי: הקראים רואים בבית הכנסת מקדש מעט בו האדם מתיחד עם בוראו, וכל הנכנס אליו צריך להיות נקי וטהור בגופו ובלבושו מכל טומאה. רצפת בית הכנסת מכוסה בשטיחים ולא נועלים שם נעליים בשל קדושת המקום, שכן בנעלים דורכים בכל מיני מקומות מזוהמים. גם מנהג זה לקוח מן המקרא שכן גם אצל משה וגם אצל יהושע נאמר: "של נעלך מעל רגלך כי המקום…. מקום קדש הוא".
את בית הכנסת בירושלים מייחסים הקראים לענן בן דוד, ומעידה על כך כתובת במקום:
"בה תכתב זאת הקבלה על אבן שיש לדור אחרון כי רבנו ענן הנשיא ירא אלהים בא מבבל פה ירושלים תבנה ותכונן בשנת קל"ה להגרא (135 לספירת המוסלמים, אלהיג'רא, 750 לסה"נ) בקירוב, ברשיון אבו – ג'עפר אלמנצור עליו השלום, ויבן את בית המקדש מעט הזה ומאז ועד עתה עומד על מכונו זה אלף וק"ט (1109) שנה בידי בני מקרא ונעשה בו תיקון בזמנים שונים אך בלי תוספת דבר חד, וגם התיקון האחרון הנעשה בשנת תקצ"ז (1837)….היה רק בטיח הקירות בסיד מפנימה וברצפות. "(מתוך וילנאי)