.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
כאשר הגיעו ראשוני האשכנזים לירושלים, הם שאפו לא רק להתפלל וללמוד ב"חורבה", אלא גם לגור בה. במקום היו רק חדרים טחובים ומטים ליפול, אבל בעיני רוחם ראו אותם העולים האשכנזים כהיכלות פאר. מי שזכה למצוא לעצמו מאורה ב"חורבה", ראה עצמו כבר מזל וכמאושר.
ככל שגדלה העדה היה צורך לרכז את מוסדות הציבור במקום אחד, ולכן לאט לאט יצאו המתגוררים ב"חורבה" אל מחוצה לה, ואת מקומם תפסו מוסדות הקהילה. אבל בכל זאת נשארו עקשנים שנאחזו במקום בצפרניים. בדרך כלל היו אלה אנשים בודדים, חסרי משפחה, ברובן נשים. ומכיון שכל מבנה ראוי נלקח לצורך ציבורי, גרו אותם אנשים במרתפים עד יום מותם.
ה"חורבה" המתה כל היום אנשים, שכן היא הוותה את המרכז האשכנזי בעיר ירושלים. אותה ואת אנשיה תאר ישעיהו פרס בספרו "מאה שנה בירושלים":
"חצר ה"חורבה" היתה הומה ושוקקת מעלות השחר עד אחרי האשמורת הראשונה של הלילה. בה היה שוכן כבוד רבה של העדה האשכנזית – ר' שמואל סלנט, ועל יד דירתו הצנועה היה משרד ועד הקהילה. בחדר שבצד המבוא של בית הכנסת הגדול, ישבו בדין, בימים ב' ו – ד' בשבוע, הבד"צ של עדת הפרושים. בית הכנסת הגדול ובתי המדרש הישן והחדש המו מתפללים. מחדרי ה"תלמוד תורה" והישיבה "עץ החיים", בקעו ועלו קול הלומדים, הקטנים והגדולים.
בשעות השחרית המוקדמות היה מנדל השמש מרתיח מים בפח גדול, ומגיש לכל דורש כוס תה חינם, ובלילות היה מגיש ללומדים בבית המדרש כוס קפה חם, כדי לעודדם ולהחזיקם עירניים. האשה הצדקנית, רייצה הגבאית, הלבישה ערומים בחצר, ושלום "המגיד תהילים", סוחר בבגדים בלים ברחוב חבד, היה מכנס, בין מנחה למעריב, תינוקות של בית רבן בבית הכנסת הגדול, וקורא איתם, פסוק בפסוק, בקול רם את פרק היום בתהילים.
פעמיים בשנה, לפני חג הפסח ולפני חג הסוכות, הופיע בחצר ה"חורבה" שמש הועד הכללי של "כנסת ישראל" ר' יהושע זקש, התישב על עמוד השיש שהיה מונח בחצר מול הכניסה לבית הכנסת הגדול, מאז הוציאוהו משפך העיים של ה"חורבה", וחילק מתוך מטפחת אדומה את ה"חלוקה הקטנה" בשיעור שני מטליקים (דהיינו 20 פרוטה) לנפש, לפי מספר הנפשות בכל בית אב, ללא הבדל הכולל. תמיכה זו באה מאת ועד הפקידים והאמרכלים באמסטרדאם."
(מתוך אתר פיקיוויקי ישראל www.pikiwiki.org.il)
כאמור לעיל בחצר ה"חורבה גר גם ר' שמואל סלנט – רב העדה האשכנזית, ואת דירתו תאר יצחק שריון בספרו "זכרונות":
"הרב הגאון ר' שמואל ז"ל, חי חיים פשוטים מאד. הוא גר בחצר חורבת ר' יהודה החסיד, בדירה של שני חדרים קטנים בקומה נמוכה, שנראתה כמו מרתף. רק בשנת תרנ"א (1891), בנו בשבילו באותה חצר, עליה בת שני חדרים, מעל לחדרי התלמוד תורה "עץ החיים". בחדר שלו היו רק שולחן, כסאות פשוטים וארונות ספרים."
כאשר נבנתה שכונת משכנות שאננים, נשמרה דירה אחת עבורו , אבל הוא סרב לעזוב את חצר ה"חורבה".
כאמור לעיל היה בחצר עמוד ששימש כמקום חלוקת הכסף של ה"חלוקה הקטנה". עמוד זה שכנראה נלקח מהריסות הקרדו שעבר בסמוך, משמש כמצבה על קברו של ר' שמואל סלנט בהר הזיתים.
כאשר ירושלים יצאה אל מחוץ לחומות בשלהי המאה ה – 19, התדלדל הישוב היהודי בעיר העתיקה, והמאורעות במאה ה – 20 רק החמירו את המצב. ישיבת "עץ חיים" עברה למשכנה החדש בשכונת "מחנה יהודה", ואף פתחה סניפים בשכונות רבות בעיר החדשה. הרעש וההמולה שאיפינו את חצר ה"חורבה" נעלמו, וכדי שיהיה מנין בשבתות בבית הכנסת הגדול, היו חייבים לגייס אנשים, שהגיעו במיוחד מן השכונות שמחוץ לחומה.
המצב הלך והחמיר בעיקר בשנות ה – 30 וה – 40 של המאה ה – 20. בתקנות שהוציאה חברת "כנסת ישראל", שאיחדה את כוללות האשכנזים בירושלים, אנו מוצאים בסעיפים י"ב ו – י"ג את הצורך לשמר את המנין בבית הכנסת הגדול שבחורבת ר' יהודה החסיד, ובעיקר בשבתות, וכך נאמר בתקנות:
"החברה תקבע שבת אחת בשנה והיא פרשת "נשא", בה יבואו כל בני החברה להתפלל יחד בבית הכנסת הגדול אשר בחורבת ר' יהודה החסיד. גם בכל שבת ושבת יבואו מבני החברה להתפלל בבית הכנסת הגדול, לכל הפחות 25 איש לדיגליהם.
במלחמת השחרור ב – 27/5/48 נכבשה ה"חורבה" על ידי הליגיון הירדני וכיפת בית הכנסת הגדול פוצצה.
לאחר מלחמת ששת הימים שוקם בית הכנסת "מנחם ציון", והוא משרת היום את תושבי הרובע. בית הכנסת הגדול, למעשה נבנה מחדש, ונחנך ב – 15 למרץ 2010.
תמונות מבית הכנסת החורבה כיום
