.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
כיכר החורבה
בסביבות שנת 1400 נקנתה חצר ברובע היהודי בירושלים בתרומתם של יהודי נירנברג שבגרמניה. חצר זו נועדה לנצרכים, כלומר: עניים, אלמנות ואורחים של העדה האשכנזית הקטנה בירושלים. חצר זו נקראה חצר האשכנזים "דיר אשכנז".
בשנת 1488 הגיע לירושלים ר' עובדיה מברטנורא, ובמכתב ששלח לאיטליה הוא כתב:
"והחצר אשר בו בית כנסת גדולה מאד ובתוכה בתים רבים, וכולם הקדש מאשכנזים, ואשכנזיות אלמנות יגורו בו."
בית הכנסת עליו הוא כתב הוא כנראה בית הכנסת המכונה "הרמב"ן", שכנראה היה בית הכנסת היחיד בירושלים באותו זמן.
בשנת 1700 עלה לירושלים ר' יהודה החסיד בראש שיירה שנישאה על גלי התלהבות משיחית שפיעמה באותה תקופה בהרבה קהילות יהודיות. אנשי שיירה זו התישבו בחצר האשכנזים. אחד מאנשי השיירה היה ר' גדליה מסימיאטיץ, ותאוריו מצוטטים בספרו של אברהם יערי "מסעות א"י", וכך הוא כתב:
"וקנה רבינו הנ"ל (ר' יהודה החסיד) תיכף בית בחצר הקודש, דהיינו חצר של בית כנסת של קהל אשכנזים, וגם התעסק לשכור דיורין לכל החברה….
ובערב שבת הלך רבינו לטבילה במקוה שיש בחצר הקהל הנ"ל, ומיד נחלה בעוונותינו הרבים…. ורבינו היה דובר בבלי דעת…וכשבא רופא אמר: "לא אוכל לעשות דבר עד שיעברו 24 שעות", והלך לו לביתו בצער גדול מאד. וביום שבת בבקר קם רבינו, ורחץ והתפלל שחרית, וביקש מחילה לבריות על שציער אותם בלילה, ולא ידע מה היה לו אתמול , והוא סבר שכבר נתרפא. וכחצי שעה נפל למשכב כראשונה, אבל ניטל גם הדיבור ממנו, ולא היה מדבר כלל עד יום ב' עד שמת בלא שום דיבר ובלא צוואה."
הקהילה נשארה ללא רועה מספר ימים לאחר בואה לירושלים, אבל עם חובות רבים אותם לוו מהערבים לצורך שיפוץ החצר והכנתה לקליטת החבורה.
ונחזור לתיאורי ר' גדליה מסימיאטיץ:
"וכמה שבועות קודם ביאתנו לעיר הקודש, נבנה בית כנסת הנ"ל עם חצר הקודש, והרבה בתים בתוך החצר – בערך 40 בתים, וגם בית מדרש מפואר מאד מלא ספרים, וארבעה בורות מסוידים… להספיק מים. וגם מקוה מים לטבילה, וגם בית לעניים שקורין הקדש.
ובית הכנסת עם חצר הקודש וכל הדיורין שבתוכה, הוציאו עליהם מעות הרבה עד מאד, ושחדים הרבה הוציאו בו, ליתן לראשי עם ישמעאל… וגם הוצאות הקהילה הקדושה היו מרובים מאד….
ונשתרגו עול החובות על צוארינו עד אשר לא יוכלו שאת, והיו תופסים אותנו (עוצרים) בעד החובות, ועד שלא יצאנו מן התפיסה של בעל חוב אחד, בא בעל חוב אחר לתפוס בעד החוב שלו."
מגיפות, נגישות וגזירות דילדלו את אוכלוסית האשכנזים, וככל שהתדלדלה הקהילה, נפלו החובות הרבים על אוכלוסיה מעטה יותר. לבסוף לא יכלו האשכנזים לעמוד אפילו בתשלום הריבית, והנושים המוסלמים התיאשו מלקבל את כספם חזרה.
בשמונה לחשוון תפ"א (1720) התנפלו המוסלמים על בית הכנסת, בזזו אותו והעלו אותו באש, והאשכנזים נמלטו על נפשם, או התחפשו לספרדים כדי למלט את נפשם מן ההמון הזועם. חצר האשכנזים נהרסה, והמקום היה כעין ערבון בידי הערבים, עד שהקהילה האשכנזית תחזיר ביום מן הימים את חובותיה.
יהוסף שוורץ בספרו "תבואות הארץ" תאר את אשר קרה:
"ויהי ביום שבת קודש פרשת לך לך לחודש מרחשוון שנת תפ"א, באו הישמעאלים יושבי העיר פתאם לבית הכנסת הגדול של האשכנזים, ויבעירו אש, וישרפו כל הספרים וכל מלאכת העץ אשר בה, וארבעים ספרי התורות. ולולי שבנין בית הכנסת מאבני גזית, היה נשרף כל בית הכנסת. ויתפסו כל גדולי ומנהיגי הקהל, ויניחום במשמר, ואחר כך החזיקו בכל בתי הדיר (חצר), ויגרשו האשכנזים משם, ויברחו מעיר הקודש, ומהיום ההוא והלאה הושבת ישיבת אשכנזים מירושלים. מהם ברחו צפתה, מהם חברונה ומהם הלכו לחו"ל.
ומיום ההוא לא יוכל אשכנזי להראות בתוך העיר. וישבו הישמעאלים בכל החצרות ובכל הבתים אשר היו לאשכנזים סביב חצר בית הכנסת. ויבנו י"א חנויות מעזרת החצר הגדול אשר בו בית הכנסת, והם שם עד היום הזה.
וחצר בית הכנסת בעוונותינו הרבים, נעשה להם מקום אשפה וזבל שהשליכו הישמעאלים שם, עד שנעשה כהר, וכל הבתים התחתונים תמונים באשפה ולא נראים."
חורבות חצר האשכנזים נקראו מאותו יום "חורבת ר' יהודה החסיד" עד עצם היום הזה.