.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ירושלים בראי ההיסטוריה"
.
כאשר פרצו הצלבנים את חומות העיר בשנת 1099 לספירה, הם פגשו ביהודים שגרו מול הפירצה ברובע הצפון – מזרחי של העיר. לא מעט יהודים נטבחו על ידי הצלבנים, וישנם תיאורים על ריכוז היהודים בבית כנסת והצתתו. היהודים שהצליחו להמלט למצודת העיר (מגדל דוד), ניצלו והורשו לצאת מן העיר יחד עם הכוח המוסלמי שהיה שם, לכוון אשקלון. היו גם יהודים שנפלו בשבי, ואחר כך נמכרו לעבדים או נפדו.
כאשר התבססו הצלבנים בירושלים הוציאו חוק האוסר על מגורי מוסלמים ויהודים בתוכה. אבל למרות זאת כאשר הגיע הנוסע בנימין מטודלה לבקר את העיר (1170 לספירה) מצא בה שריד יהודי קטן, וכך הוא כתב:
"ויש שם בית הצביעות שקונים אותו היהודים כל שנה מן המלך, שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלים כי אם היהודים לבדם, והם ד' יהודים דרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה."
פתחיה מרגנבורג בביקורו (1180) כתב:
"אין שם אלא ר' אברהם הצבע, והוא נותן מס הרבה למלך שמניחו שם."
בתקופה האיובית סלאח א דין כבש את ירושלים מידי הצלבנים, והרשה ליהודים לחזור אליה. היהודים שחזרו היו שייכים ברובם לשלש קהילות: גולי אשקלון שחזרו, יהודים מערביים ורבנים מצרפת ואנגליה שמנו כ – 300 עולים.
בשנת 1219 נהרסו חומות ירושלים על ידי השליט האיובי אל מועט'ם, וכתוצאה מכך היתה עזיבה גדולה מן העיר, וברור שגם יהודים רבים היו בין העוזבים. לאחר שנתיים שוב גדל הישוב היהודי, אבל לא לזמן רב שכן בשנת 1299 הצלבנים חזרו. מיקום השכונה היהודית תחת שלטון האיובים היה באיזור הר ציון של היום, מה גם שבתחילת התקופה הוקף הר ציון בחומה, ונכלל בתוך העיר, שלא כבימינו.
הרמב"ן הגיע לירושלים בשנת 1267 שבע שנים לאחר שהממלוכים כבשו את הארץ, והוא כתב באגרת לבנו:
"ואין ישראל בתוכה, רק שני אחים צבעים קונים צביעה מן המושל, ואליהם יאספו עוד מנין מתפללים בביתם בשבתות. והנה זרזנו אותם, ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכפה יפה, ולקחנו אותו לבית כנסת כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה."
למרות שמקובל היום לזהות את בית הכנסת שהקים הרמב"ן, במרכז הרובע היהודי הנוכחי, עיון במקורות מעלה שההתישבות היהודית בתחילת השלטון הממלוכי היתה באיזור "קבר דוד". אחד המקורות לכך הוא אשתורי הפרחי, שכתב את ספרו "כפתור ופרח" בתחילת המאה ה – 14. בספרו, אשתורי הפרחי דן במיקומו של "האהל" בו הניח דוד את ארון הברית, וכך הוא כתב:
"ויט לו אהל, הרי שזה האהל הוא בציון, והנך רואה כי עד היום האהל הזה עומד וקיים כתחילת הוויתו, והוא בכיפה, וכנגד הר המוריה לדרום, והכל קוראים לו היכל דוד…..וזה קרוב מאד אל בית הכנסת שהוא היום שם ואל השכונה."
אשתורי הפרחי מזכיר שני אתרים גיאוגרפיים הקרובים לשכונת היהודים והם: אהל דוד וציון, ואם ציון היה שם כולל לשטח של הרובע היהודי הרובע הארמני והר ציון, הרי היכל דוד ידוע שמיקומו היה על הר ציון של ימינו.
גם תיאורו של הצלין יעקב מורונה מציב את שכונת היהודים בשנת 1335 ליד ביתו של כייפא, שמיקומו המסורתי עוד מהתקופה הביזנטית היה על הר ציון של ימינו, כלומר באיזור "קבר דוד".
אם כן השכונה היהודית בתחילת התקופה הממלוכית היתה בהר ציון של ימינו.
היהודים עקרו לרובע היהודי של ימינו בערך בשנת 1400, הן בגלל בעיות בטחוניות מצדם של כנופיות בדווים, שכן איזור מגוריהם היה בשולי העיר שלא היתה לה חומה, והן בגלל הצקות של נזירים פרנציסקנים שגרו סביב קבר דוד וחדר הסעודה האחרונה.
בשנת 1421 סייר בירושלים הצלין ג'ון פולנר שתאר את מקום מושבם של היהודים:
"מביתו של כייפא…עולים למעלה שמונים צעדים לכוון מערב, על יד השער של רחוב היהודים. שבעים ושישה צעדים מהשער הנ"ל משתרע רחוב בית הכנסת של היהודים בשטח של 233 צעדים עד לכניסה אל הרחובות המקומרים."
השער המוזכר כאן הוא השער האיובי, הנמצא מתחת למגרש החניה של הרובע היהודי כיום. בית הכנסת הוא בית הכנסת המכונה "הרמבן", והרחוב הוא רחוב היהודים.
כלומר בשנת 1421 שכן הרובע היהודי במיקומו הנוכחי. לא כל האיזור היה מאוכלס ביהודים, והם גרו יחד עם אוכלוסיה מוסלמית שכנה.
אם ננסה לנתח אם כן את סיבת מיקומו הנוכחי של הרובע היהודי, נגיע למסקנה שהסיבה היא סיבת האין ברירה. באיזור הר הבית מכל צדדיו התמקמו המוסלמים. באיזור כנסית הקבר התמקמו הנוצרים. הארמנים התישבו סביב לכנסיתם "סנט ג'יימס" עוד מהתקופה הצלבנית. השטח שנשאר פנוי היה שטח הרובע היהודי. אין ספק שגם קירבתו של הכותל המערבי לרובע היהודי, והתצפית ממנו אל הר הזיתים היוו יתרון יחסי.