בית ספר "למל"

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"

 

פרק א' – הרעיון וההתנגדות

 

 

בית הספר המודרני הראשון לבנים שנוסד בירושלים היה בית הספר על שם האציל האוסטרי- יהודי שמעון למל. יסדה אותו ביתו עליזה ליפט הרץ, על מנת להציב לאביה מצבה לאחר מותו. מטרת המוסד כפי שהיא עצמה כתבה היתה:
"מקום בו ילמדו ילדי ישראל מנעוריהם ללכת בדרכי ה', לשמור מצוותיו ולאהוב את המלאכה המחיה את בעליה, להרגילם בשחרות ימיהם להתהלך מישרים בחברת האדם, ולאהוב את ארץ מולדתינו, ארץ אוסטריה, הרמה והנישאה מדור דור."
היא רצתה לזכות את ילדי ישראל בחינוך טוב, ובאהבה והכרת טובה לארץ מולדתה, שרוב האשכנזים בירושלים חיו תחת חסותה.
לצורך הקמת המוסד שלחה שליח מיוחד לירושלים. שמו היה דר' אוגוסט פרענקעל, רופא, משורר וסופר, מראשי הקהילה היהודית בוינה.

לפני בואו שלח פרענקעל מכתב בשם "קול מבשר", בו הוא מפרט את תכניותיו באשר לאפיו ויעודו של המוסד החדש. וכך כתב (מתוך "100 שנה בירושלים" – ישעיהו פרס):
"בית מחסה לילדים הוא כמו פרוזדור לטרקלין בית הלימוד. שמה יבואו ילדים בעודם באיבם, בלתי נכונים עוד ללכת לבית ספר, ילדים בני שלש, ארבע , חמש או לכל היותר שש שנים. הילדים או הילדות יובאו בבוקר אל בית המחסה, ויותנו תחת יד מלמד או מלמדת להועיל, אשר ישימו עיניהם עליהם, לבל יאונה להם כל רע, ושמה ישבו תחתם עד בוא השמש. לעת אוכל בצהרים יותן להילדים ארוחה אחת לשובע, גם חליפות בגדים ללבוש, אחת לימי הקיץ ואחת לימות הגשמים.
ואחרי כי הילדים עוד רכים ולא יעצרו עוד כוח ללמוד דברים נעלים מהשגתם אשר יחלישו גופם, לכן ישים המורה את ליבו להורותם בדרך עונג ושעשועים, דברים אחדים מעצם אלקים וחבל ארצו. המלמד יספר להם קורות אבותינו הקדושים בלשון צח וקל כסיפור המעשה, ויחנך וירגיל את כוח זכרונם בדברי חכמים, ומשלים וענינים הממשיכים את לב הילדים, והמרגילים אותם לאט לאט למחשבות תורה ומוסר ולקח טוב. גם ישוררו עמם, לשמח לבבם שירים קטנים קלים להבין, אשר יסודותם יראת אלקים, אהבת אבותם ואהבת אדם בכלל ומעשים טובים, לאהוב את המלאכה כמו עבודת הגן ומלאכת מחשבת. גם ילמדו אותם על ידי ציורי תבנית, בהמות וחיות וכדומה, ידיעת הטבע. סוף דבר תועלת לימודים ושעשועים כאלה הוא להשכיל ולהיטיב….למען ישמחו הקטנים לקראת בית מחסה זה, ולא יהיה להם זמן שיבתם שמה לטורח ולמשא…..
ולמען לתת כוח ועצמה גם לגופם, יטיילו וישתעשעו תחת השגחת מוריהם במקום רחב ידיים, וילמדום לעשות תנועות בגופם, להחזיק מזג בריאותם……גם ישגיח עליהם רופא מומחה בבית המחסה דבר יום ביומו……ולמען הרגיל את הילדים בעודם באיבם בדרכי תורת אל חי ומנהגי בית התפילה, לכן ישאו רינה ותפילה דבר יום ביומו בחדר הסמוך לבית המחסה בעשרה (כלומר במנין) בבוקר ובערב, בימי החול כבימי מועד ושבת."
בהמשך מתאר פרענקעל את היתרון שיש בזה גם להורים, שידעו שבנם נמצא במקום בטוח תחת השגחה, ועוסק בדברים המועילים לו ולהתפתחותו.
אם נסכם את דברי פרענקעל:
מדובר ביסוד בית מחסה לילדים רכים, בו ילמדו בעיקר לימודי דת בדרך המתאימה לגיל הילדים, יקבלו שם מזון ולבוש, וגם יחלצו עצמותיהם בטיולים ובתרגילי התעמלות. כמובן שיש כאן פתרון לבעית הילדים המתגלגלים בחוצות, ללא השגחת הוריהם הטרודים בעמל היום.
תנועת ההתנגדות לפרענקעל החלה עוד בהיותו בחוץ לארץ, ומכתבים בגנותו ובגנות המוסד שבדרך, נשלחו מירושלים, לונדון, אמסטרדאם ועוד. פרענקעל לא טמן את ידו בצלחת ואסף מכתבי המלצה מרבני וינה, פרג ותורכיה, ואף הצטייד ברשיון מטעם הממשלה התורכית לפתוח בית ספר בירושלים.
בהגיעו לירושלים קיבלו את פניו בברכה: בא כוח הקונסול האוסטרי, פקידי עדת הספרדים, מנהלי כולל הו"ד – הוא הכולל של יהודי הולנד וגרמניה, וראשי עדת החסידים. רק האשכנזים הפרושים עמדו מנגד והתכוננו לקרב.
על פי הצעתו של פרענקעל כינס ראש רבני הספרדים – ר' חיים ניסים אבולעפיה, את מנהיגי העדה הספרדית והאשכנזית לישיבה. בישיבה זו טען ר' ישעיה ברדקי נגד הלימודים בצורה קלה ונעימה, וכן נגד בזבוז זמן בחיזוק הגוף על ידי תרגילי התעמלות.
וכך אמר:
"להיפך!!! עליהם לקנות את הלימודים ביסורים, כי אם לאו, לא תהיה התורה חשובה בעיניהם. לילדינו אין צורך בחיזוק הגוף ובמנוחה בחוץ. בתי ספר שבהם ילמדו מלבד תלמוד עוד איזה מקצוע אחר, יביאו לידי פריקת עול התורה והדת."
ר' חיים ניסים אבולעפיה (הראשון לציון) אמר:
"על כי מצאתי בנפשי כי אין בדבר המוסדה היעודה להיוסד מאומה מול חוקי אמונתינו הקדושה, ואף גם זאת, כי היא נאה להחזיקם ולשימם לכבוד לארץ. על כן הינני נותן פה בכוח משמרתי ובכוח יקר כהונתי, אני חיים ניסים אבולעפיה ראש הרבנים בירושלים העיר הקדושה, את קולי בעד המוסדה"
מלבדו תמכו במוסד גם: ר' יהוסף שוורץ בעל "תבואות הארץ", שייצג את כולל הו"ד, ור' ניסן בק נציג החסידים.

 

 

פרק ב' – חרם

 

בית ספר למל ברובע היהודי

 

האשכנזים הפרושים פתחו במערכה נגד פרענקעל ונגד בית הספר, ומספר אפרים כהן רייס, לימים מנהל בית הספר למל בספרו "מזכרונות איש ירושלים":
"הקנאים שבאשכנזים לא טמנו ידם בצלחת. שמש כולל ורשה מזעיק את העם אל הכותל המערבי להתפלל ולהעביר את רוע הגזרה. נשים מביאות את תינוקותיהן אל הכותל למען ישמע ה' קול התינוקות. בקרנות העיר ועל צוארי הכלבים המשוטטים ללא בעלים בחוצות קריה, מתנוססים כתבי פלסתר על פרענקעל. בבתי כנסיות מכריזים איסור ותוקעים בשופר. הקונסול האוסטרי – פצ'ימנו, מתרה ברבנים האשכנזים שלא לעורר מהומות בעיר, אף נותן חמישה ממשסי הקהל בבית האסורים. אבל פרענקעל בעצמו ממליץ עליהם ומוציאם לחופשי. אין הוא חפץ במרטירים (קדושים מעונים), אבל הוא עצמו שותה מוצה את קובעת כוס המרטיריות בירושלים עד תומה."
כאמור לעיל קיבלו הספרדים את פרענקעל בזרועות פתוחות והסכימו לפתיחת בית הספר בשלשה תנאים, כפי שמביא אותם לונץ ב"לוח ארץ ישראל" תרס"ו:
"א. שהמשגיחים והמלמדים יהיו נמנים מאת האדון פרענקעל, על פי ידיעת והסכמת רבני ומשגיחי קהילת קודש ספרדים, וידיעתם מכרעת למנות אנשים מיראי ה' וחושבי שמו, ראויים והגונים למלאכה זו והנהגת הילדים באופן היותר מועיל.
ב. הילדים אשר יכנסו בבית התלמוד תורה הנזכר יהיו ילדים אשר יתחילו בלימודם מאלף בית, ועד שיתלמדו תפילה ותנ"ך במשך ג' שנים או ד' שנים, ואחרי שיתלמדו התנ"ך, יבואו אחרים במקומם להתלמד כנזכר עד תנ"ך. והילדים אשר כהיום הזה כבר למדו סדר תפילה ותנ"ך, ילמדו עם מלמד בלשון ערבי ואשכנזי, והמלמד יהיה רצוי ומקובל ממנו החתום מטה, ויהיה מוחזק בכשרות ויראת ה' על פניו שאין להרהר אחריו כלל ועיקר.
ג. בבית הנזכר יהיה חדר מיוחד, מדרש קבוע להתפלל שם כל יום תפילת שחרית, מנחה וערבית, וכן שבתות וימים טובים….והיודעים להתפלל יתפללו עמהם, והאחרים יענו אמן."
על החתום באו רבני הספרדים ובראשם הראשון לציון ר' חיים ניסים אבולעפיה.
על מכתבם של הספרדים ענה פרענקעל והבטיח שלא תהיה כל פגיעה בדת, וגם השאיר פתח לאשכנזים לבוא ולהסתפח אל בית הספר כאשר יראו שהכוונה היתה רק לטובה.

בית הספר נפתח בחסות קונסול אוסטריה, כאשר בהתחלה היו בו 40 תלמידים, כולם ספרדים, וגם בין המורים לא נראה ולו גם אשכנזי אחד.
האשכנזים הוציאו כתב איסור וחרם נגד בית הספר, ולהלן כמה ציטוטים מתוכו:
"בבית ישראל ראינו שערוריה, והתורה חוגרת שק כאבילה עטויה…..והגם שתחילתם רך ומתוק, באמרם שיהיה על פי משגיחים יראי ה', וילמדו עיקרי תורתנו הקדושה, ידוע לנו שסופו קשה ואחריתה מרה כלענה…..
וגוזרים בגזירה חמורה מתקנת חז"ל ובכוח תורתנו הקדושה, אשר כל איש מישראל, מאחינו כל כוללות האשכנזים, אשר ישנו פה איתנו היום, ואשר יבואו אחרינו, לא יתדבקו ולא יתקרבו לבוא בבית לימוד כזאת, או לתת מבניו ומבנותיו להתלמד שמה, לא בקביעות ולא באקראי…….
וכל מי שיעבור על האיסור והגזירה הזאת, וילך להתלמד בבית כזאת, או יתן מזרעו שמה, הרי הוא בכלל פורץ גדר, לא יאבה ה' סלוח לו, ורבצה בו כל האלה, ויבדל מקהל עדת אשכנזים, וחלק לא יהיה לו בכוללות האשכנזים. והתקנה והאיסור הזאת הוא חוק ולא יעבור לנו ולבנינו עד עולם. והירא את דבר ה' ישמע לקול דברינו הנאמרים באמת ובצדק, בדין וביושר, ויתברך מאלוקי אמן."
למרות הלחץ נפתח המוסד ביום כ"ג סיון תרט"ז (1856) במעמד הפחה ופקידים ממשלתיים, ראש הרבנים וחברי בית הדין הספרדי, והקונסולים של אוסטריה, צרפת, בריטניה וספרד.
הלימודים החלו בחודש תמוז של אותה שנה. סדר הלימודים כפי שקבעה ההנהלה היה:
תפילה, ארוחת בוקר, לימוד עד הצהרים, ארוחת צהרים, חזרה על הנלמד עד הערב.
הלימודים כללו: תורה, נביאים וכתובים וכתיבה תמה.
למעשה המוסד קיבל צורה של "כותב", הוא החדר הספרדי, אבל עם תנאים משופרים.
מספר ישעיהו פרס, לימים מנהל בית הספר בחוברת העוסקת בתולדות המוסד:
"זוכר אני שבימים ההם בהיותי עוד ילד, הצצתי פעם מתוך סקרנות לתוך בית הספר. בחדר גדול אחד, שהיה נקי ומלא אור ואויר, עמדו שני ספסלי בית ספר ארוכים מהטיפוס הישן נושן, ולפניהם לוח על כנו. על חלק מהחדר היתה פרושה מחצלת גדולה, אשר עליה ישבו המורה ותלמידיו בשעת הלימודים, כי החכמים הספרדים עוד טרם הוסכנו ללמד את תלמידיהם בשבתם על ספסלים."

 

 

פרק ג' – יציאה אל העיר החדשה

 

 

בשנת 1880 נפתח בירושלים בית יתומים בהנהלת דר' זאב הרצברג, מנהלו לשעבר של בית הספר מקוה ישראל. שמו היה "בית היתומים האשכנזי", שכן הכספים וההנהלה באו מגרמניה. במקום קבלו חינוך ובית חם ארבעה יתומים ספרדים, וכל מאמצי הרצברג לקבל גם יתומים אשכנזים עלו בתוהו בגלל לחצם של הקנאים. כאשר הצליח לשכנע אב אשכנזי שאשתו נפטרה לשלוח את שני בניו למוסד, הבריחו הקנאים את היתומים מהמקום באישון לילה, והודיעו לאב שאם הוא יחזיר אותם לשם תישלל ממנו הזכות להנות מן החלוקה. בכל אופן המוסד גדל, ובשנת 1866 אנו מוצאים שם 28 חניכים. ועד החברה לחינוך יתומים בארץ ישראל שישב בגרמניה והפעיל את בית היתומים הזה, החליט לפנות אל האחראים על העיזבון של "למל", מתוך מגמה לאחד את בית הספר של בית היתומים עם בית ספר למל.
על בית הספר המשותף הופקד אפרים כהן רייס – יליד ירושלים וחניך תלמוד תורה "עץ חיים", שקיבל את השכלתו הכללית וחינוכו הפדגוגי בגרמניה ובאנגליה. מיקומו של מוסד זה היה ברחוב הרב קוק, בבית שלימים הפך ל"בית ספר לבנים". הרצברג המשיך לשמש כמנכ"ל עד שנת 1891 ואז יצא לגימלאות.
בשנת 1889 עבר בית הספר למעונו החדש ברחוב החבשים, לבית שמספרו היום הוא 6א'.

.

כאן, ברחוב אתיופיה שכן בתקופה מסוימת בית ספר למל

.

לונץ ב"מורה דרך לא"י" תאר את מיקומו של בית הספר, ולמרות שעברו למעלה מ – 100 שנה מאז נכתב תאור זה, אפשר ללכת על פי התאור ולהגיע לבנין שמשרת היום את "הדסה". וכך הוא כתב:
"ליד ביתו של קונרד שיק ברחוב הנביאים, יכנוס בהמשעול הצר אשר לימינו, וילך בו לאורך הגדר עד לפני השער השלישי אשר לימינו, ודרך השער הקטון יבוא לבית ספר לבני ישראל להאציל לבית למל."

באשר להתפתחות המוסד, היו בו 4 כיתות דו שנתיות, ואם בהתחלה למדו בו רק ספרדים, הזמן עשה את שלו, וגם אשכנזים נראו בין כותלי המוסד. הספרדים התחילו ללמוד במוסד בגיל שש או שבע, ואילו האשכנזים הגיעו אליו בגיל מאוחר יותר, אחרי מספר שנים בתלמודי תורה. שפת הלימוד העיקרית היתה גרמנית, והתלמידים בני עדות המזרח התקשו מאד בלימודה. כמובן שמקצועות הלימוד היו מגוונים, ולמדו בבית הספר גם לימודי קודש וגם לימודי חול, כאשר יחס השעות ביניהם היה שווה. חידוש מרענן היו הטיולים בכל רחבי הארץ, והתלמידים הגיעו ליריחו, ליפו ולמושבות.
מהווי בית הספר מספר ישעיהו פרס בספרו "100 שנה בירושלים":
"בבתי הספר בירושלים היה נהוג בימים ההם לערוך בסוף שנת הלימודים בחינות ראוה בפני קהל אנשים מכובדים. בבית ספר למל נכחו בבחינות אלו:
הקונסול האוסטרי והקונסול הגרמני שבית הספר נהנה מחסות ממשלותיהם, הרב הראשון לציון וכמו כן נכבדים יהודים וערבים…..בחג הסוכות תרנ"א (1891) הציגו תלמידי הכתה העליונה של בית הספר, זו הפעם הראשונה בתולדות הישוב, חיזיון בשפה העיברית – "זרובבל"…..באולם בית הספר שבין חדרי הכיתות הוקמה במה, וסודרו מקומות ישיבה לקהל על גבי קרשים ארוכים שהונחו על ארגזי נפט. הקהל, שהצטופף באולם, ובתוכו אנשי המושבות שעלו לרגל לירושלים, הריע לשחקנים במחיאות כפיים נלהבות ובקריאות "בראבו בראבו". לפתע נשמעה הקריאה "הידד" שיצאה מפי אליעזר בן יהודה, ואז קרא אחריו כל הקהל: "הידד, הידד" וכך נכנס מונח עברי חדש זה לשימוש."
בית ספר למל היה הראשון שהנהיג מקצועות בעלי תכנית אמנותיים כמו – ציור,זמרה, התעמלות ודקלום.
מבחינת מספר התלמידים אנו מוצאים בשנת 1902 כי נרשמו 147 תלמידים, מהם 115 אשכנזים.
בנין בית הספר נהיה קטן עבור המוסד ששכן בו, ולכן חיפשו לו אדמה על מנת לבנות בנין חדש. מגרש כזה אמנם נמצא בין רחוב הנביאים לרחוב מאה שערים, בתוך סביבה שוממה ובלתי מיושבת. בנושא זה כתב דוד ילין בספר "ירושלים של תמול":
"רק דבר אחד חסר להמוסד החשוב הזה, והוא בית אחוזה הנבנה לכתחילה לשמה, אשר בו ימצא מנוחה, ולא יוסיף להתהלך ממשכן למשכן לפי התפתחותו וצרכיו. וגם הדבר הזה מצא לו השעה, כי בהיות מורה המוסד הזה, החבר דוד ילין, באירופה…..החליטה חברת יק"א על פי השתדלותו, לתת חמישים אלף פרנק לבנין בית אחוזה לה….ובמשך הזמן עלתה בידו להשיג עוד סכומים לתכלית זו, ויקם את הבית, ההיכל הנהדר הזה…..על שדה גדול ורחב ידיים בראש גבעה מחוץ לחומות העיר, מתנוסס כעת הבית בן שלש היציעים, ומחלונותיו נשקפים מסביב הרי יהודה ואפרים, הר הזיתים ומגדלו, הר הצופים ורצועת הדרך ההולכת שכמה וגבעת שאול. הבית בנינו איתן וחדריו גדולים ומרווחים, מלאי אור ואויר, וכל עין רואה תעידנו כי אכן נבנה כולו לשם בית ספר, לפי חוקי הלימוד וחוקי הבריאות.
הבית עצמו עומד ברחוב ישעיהו ומוכר לרוב הירושלמים כבית הספר למל, למרות שהיום שוכן בו תלמוד תורה.

 

 

פרק ד – מבית ספר לבנים לבית ספר לבנות

 כאן, ברחוב ישעיהו, שכן בית ספר למל משנת 1903

.

ברחוב ישעיהו היתה תחנתו האחרונה של בית ספר למל.  בספר "ירושלים של תמול" תאר דוד ילין את הכניסה המפוארת לבית הספר:

"מעל למבוא הבית אבן ועליה חצובה תבנית באר מים בצל התומר הפורש כפותיו עליה, ומאחוריהם העיר ציון ומגדליה – סמל שאיבת מי התורה והחכמה בהרחבת הדעת על מרום ציון. מעל האבן הזאת תופיע אבן השיש אשר עליה הכתובת: "בית ספר לבני ישראל להאציל לבית למל", בעברית ובאשכנזית (גרמנית). ממעל לה מגן דוד יפה חצוב בולט באבן בתוך מסגרת עגולה, ומעל לחלונות אשר עליו שעון גדול המודיע לתלמידים שעות בואם וצאתם, עיתות הלימוד ועיתות המנוחה והמשחק."
כמו שנאמר לעיל, לצורך הקמת המבנה גויס סכום כסף גדול על ידי דוד ילין מחברת יק"א – חברה להתישבות יהודית שהוקמה בשנת 1891 ביזמת הברון הירש. חברה נוספת שהשתתפה במימון, אבל השפעתה היתה חזקה בעיקר בתחום הפדגוגי, היא חברת "עזרה" של יהודי גרמניה. חברה זו הוקמה בשנת 1901 בברלין, מתוך מגמה לעזור ולסעוד יהודים במזרח אירופה ובארצות אחרות. בארץ ישראל ייסדה חברת עזרה גני ילדים, בתי ספר ובית מדרש למורים, והיתה מעורבת גם בהקמת הטכניון בחיפה. גם בירושלים הקימה החברה גני ילדים ובתי ספר. בשנת 1904 הקימה "עזרה" בית מדרש למורים לפי תכנית של אפרים כהן רייס, מנהל בית הספר למל. מטרת המוסד היתה להכשיר מורים לא רק עבור ארץ ישראל, אלא גם עבור יהודי התפוצות. המוסד החדש נפתח במבנה בית הספר למל, וחבר מוריו שימשו גם כמורים בבית המדרש הזה בתחילת דרכו. ליד בית המדרש הוקם גם בית ספר תיכון במגמת מסחר.

למעשה חברת עזרה שמנהלה בארץ – אפרים כהן רייס, שהיה גם מנהל בית הספר למל, הטביעה את חותמה על מערכת החינוך החל מהגיל הרך ועד ללימודים גבוהים.
באופן טבעי כאשר נוסדה הסתדרות המורים בשנת 1903, היה בית הספר למל מרכז הפעילות של ועד זה. בשנת 1905 התקיימה אסיפה של הסתדרות המורים בבית הספר למל, וכשיצאו המורים להפסקה בחצר, חיכתה להם הפתעה לא נעימה בדמות פלוגת שוטרים תורכים, שבאה במגמה לאסור את האחראים לאסיפה בלתי חוקית זו. אפרים כהן רייס בליווית הקונסולים הגרמני והאוסטרי, נזעקו אל ארמון הקיץ של הפחה התורכי בעין כרם, כדי לדרוש שחרור מידי של המורים. הפחה סרב בטענה שהסתדרות המורים חשודה בעיניו כהתארגנות ציונית, שמטרתה בסופו של דבר היא כבוש ארץ ישראל, כלומר הנאסרים הואשמו בקשר. רק על ידי לחץ כבד תוך שיתוף פעולה עם גורמי חוץ, הצליחו לשכנע את הפחה שהסתדרות המורים היא גוף מקצועי-חינוכי בלבד, ללא מטרות מדיניות, ורק אז שוחררו האסירים.
בשנת 1912 למדו בבית הספר 350 תלמידים.
בנובמבר 1913 פרצה "מלחמת השפות", כאשר המלחמה היתה נגד חברת עזרה ששפת הלימוד העיקרית במוסדותיה היתה גרמנית. לנושא זה נקדיש מאמר מיוחד.
אחת ההשפעות העקיפות של מלחמת השפות על בית הספר למל היתה, מעבר של חלק מהמורים והתלמידים לבית הספר לבנים ששכן ברחוב הרב קוק (של ימינו). בית ספר זה נוסד בעזרת ההסתדרות הציונית לאחר מלחמת העולם הראשונה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גדל מספר התלמידים בבית הספר, ואף נפתח בית תמחוי שנתן ארוחה חמה אחת ליום לתלמידים העניים. לאחר המלחמה הגבילו האנגלים מאד את השימוש של השפה הגרמנית, גם נותק הקשר עם גרמניה וחברת עזרה, ובית הספר הועבר בפקודת מושל ירושלים – רונלד סטורס, לידי ועד הצירים של ההסתדרות הציונית.

בשנת 1921 חדל למעשה בית הספר למל מלשמש כבית ספר לבנים, כאשר תלמידיו התפזרו למוסדות אחרים ברחבי העיר כמו: בית הספר לבנים, בית ספר תחכמוני, בית ספר כי"ח ואחדים הלכו ללמוד בתלמודי תורה שונים.

בית הספר הפך למעשה למוסד לבנות שנקרא "בית ספר לבנות א' (למל).
מענין שהשם "למל" שהיה שם הסטורי שלא קשור למוסד בשנים מאוחרות יותר, שרד גם שהמוסד היה בידי "עזרה" וגם כשהמוסד היה בידי ההסתדרות הציונית.
את התהליך שקרא ב"למל" ואיפיין גם מקומות אחרים מסכם ישעיהו פרס בחוברת לציון 80 שנה למוסד:
"בתוך בית הספר ומסביב לו התנהלה במשך שני דורות מלחמה בשל רעיונות ועקרונות….כוחו של האיסור שרבץ על בית הספר במשך יובל שנים ויותר כחלום בלהות, הלך ונחלש עד שעבר ובטל מן העולם. נכדיהם של החותמים על האיסורים הראשונים….הינם כיום הזה נושאי רעיון החינוך היוצר,….וניניהם יושבים על ספסלי בתי הספר שהם נלחמו בהם ורדפו אותם עד חורמה….
כוונותיהם של "אבלי ציון" המתנגדים להשכלה, היתה בלי ספק לשם שמיים, אבל גדול כוחם של הזמן ושל הנסיבות ממחשבותיהם של בני אדם."