.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ירושלים בראי ההיסטוריה"
חומתה הנוכחית של העיר העתיקה נבנתה במאה ה – 16 על ידי סולימן המפואר – השולטן התורכי, כלומר גילה של החומה הוא כ – 450 שנה בלבד. לפני התקופה העותומנית היתה ירושלים פרוזה, והחומה בחלקה הגדול היתה הרוסה.
בשנת 1187 נכבשה ירושלים על ידי סלאח א דין מידי הצלבנים, והתחילה תקופה קצרה בחיי העיר הנקראת התקופה האיובית – על שמו של איוב אביו של סלאח א דין. מושלי האיזור באו אז ממשפחה זו שמוצאה היה קורדי.
סלאח א דין שיפץ את חומות העיר מיד לאחר כיבושה, ואף פיקח אישית על הביצוע.
מספר עימאד א דין מיועציו הבחירים של סלאח א דין וראש לישכתו:
"כל בוקר יצא הסולטאן רכוב על סוסו, והעביר בעצמו רבע סלע על אוכף סוסו, ובעיקבותיו באו גדולי האמירים, שהעבירו אבנים גם הם. אם ראיתם אותו מעביר אבן בחיקו, הייתם משתכנעים כי היה לו לב המסוגל להרים הר במחשבה בלבד. כל קפדנותו היתה נתונה להגנתה של אבן השתיה עד כדי כך, שסחב במו ידיו חתיכות סלעים..
הסולטאן רכוב על סוסו מיהר לכל מקום שחסרו שם אבנים, או עבודת הבנין נעצרה, זירז את העובדים, ריכז בעצמו את האבנים, וחייליו אחריו."
סלאח א דין הכניס לתוך החומות גם את הר ציון שהיה מחוצה להם למן המאה ה – 11.
בשנת 1193 מת סלאח א דין, האימפריה שלו חולקה לבניו, ולאחר סכסוכים ביניהם אוחדה שוב תחת ידיו של אחיו – אל עאדל. שליט ירושלים החל משנת 1202 היה בנו של אל עאדל – אל מועט'ם עיסא.
אל מועט'ם שיפץ את חומותיה של העיר, ובחפירות נמצאו הוכחות לכך: שרידי שער גדול שבנה אל מועט'ם נמצאים מזרחית לשער ציון, מתחת למגרש החניה הגדול. במקום נמצאה כתובת המעידה על הבנאי, ושנת הבניה – 1212.
לאחר מות אביו ירשו אל מועט'ם ואחיו את שטח הממלכה, כאשר האיזור שנפל בחלקו הוא מרכז סוריה וארץ ישראל. מצרים היתה בחלקו של אח אחר – אל כאמל.
בשנים 1218/9 צרו הצלבנים במסגרת מסע הצלב החמישי על העיר דמיאט שבשפך הנילוס. אל מועט'ם נזעק לעזרת אחיו והציל את המצב, אבל ירושלים למעשה הופקרה, כאשר הכוחות המוסלמיים הועסקו במצרים. כדי למנוע את כיבושה של ירושלים והתבצרות הצלבנים בה, החליט אל מועט'ם להרוס את חומותיה.
רוצים להצטרף לסיור עצמאי על הסודות של החומה? לחצו כאן: סיור עצמאי סביב החומה
מסביר זאת ההיסטוריון המוסלמי אבן וואסאל:
"כשמצור הצלבנים על נמל דומיאט התהדק, וציפו לכניעתו, חשש אל מועט'ם שליט סוריה שכוחות פרנקיים גדולים יגיעו דרך הים, בשמעם על הצלחות חבריהם במצרים, ועל העובדה שאל כאמל עסוק במלחמתו בפרנקים במצרים, וכי הם יפנו לעבר ירושלים, וכי ישתלטו עליה, וכי לא יעלה בידו להוציאה מידם, ואז הוא החל לפרק את מגדלי ירושלים וחומותיה, שהיו מן הגדולים והחזקים ביותר. וירושלים, מאז הוצאה מידי הפרנקים בידי סלאח א דין, עמדה מבוצרת, וכל אחד ממגדליה תוכנן כמבצר. והוא אסף את הבנאים והחפרים, וחפר מתחת לחומות, והרסן, פרט למגדל דוד שהשאיר עומד על כנו. וכשהחומות נהרסו עזבו רוב התושבים, מאחר שבתוך העיר התגוררה אוכלוסיה ענקית ועתה נותרו רק בודדים… הריסתה היתה מכה קשה למוסלמים והם התאבלו מאד."
את אשר קרה לאוכלוסיה מתאר כרוניקן מוסלמי – אבו שאמה:
"הפחד שנפל על העיר דמה ליום הדין האחרון. נשים ועלמות, זקנים וגברים, נערים וילדים, כולם חיפשו מחסה בכיפת הסלע ובמסגד אל אקצא, כשהם מורטים את שערותיהם וקורעים את בגדיהם. המחראב של המסגד התמלא שערות. בהיותם משוכנעים שהנה הפרנקים עומדים להגיע, נמלטו האומללים האלה, בהשאירם מאחוריהם את רכושם ואת קינינם. הם סתמו את הדרכים כאשר חלקם נמלט למצרים, ואחרים לכרך או לדמשק. בנות מבוגרות קרעו מכנפי ביגדיהן כדי לעטוף בהם את רגליהן הפצועות מתלאות הדרך. מעולם לא פגע אסון כה נורא באסלאם. פליטים רבים מתו מרעב ומצמא. כל רכושם של תושבי ירושלים היה לבז."
גם יהודיה של ירושלים עזבו אותה. בגניזה הקהירית נמצא מסמך המאשר שאחד העוזבים הינו לוי , לצורך עליה לתורה במקום החדש אליו יגיע. ירושלים מכונה במסמך "בית אל מוקדס אל מחרוב" כלומר ירושלים החריבה.
ההרס בוצע בשנת 1219, ושנה מאוחר יותר ביצע אל מועט'ם הרס נוסף בשרידים שנשארו.
חומות הר הבית נשארו על תילן, בהיותם מקיפים אזור מוסלמי קדוש.
מגדל דוד גם הוא נשאר על תילו, ונהרס מאוחר יותר על ידי אל נאצר דאוד – שליט כרך, בנו של אל מועט'ם.
כנראה שההרס היה גדול אבל לא מוחלט, וכותב הצלין גיאורגיו גוצ'י מאיטליה בשנת 1384:
"ירושלים של היום שוכנת חלקה במישור וחלקה במידרון, ובחלקה היא מוקפת חומות ובחלקה אינה מוקפת."
ר' עובדיה מברטנורא כתב באיגרתו בערך מזמן בואו לעיר – 1488:
"ירושלים ברובה חרבה ושוממה, ואין צריך לומר שאין לה חומה סביב."
כאמור לעיל נבנתה החומה מחדש על ידי סולימן המפואר בין השנים 1535 – 1541, לאחר 320 שנות פירוז. מגדל דוד שופץ עוד קודם לכן על ידי הממלוכים בתחילת המאה ה – 14.