מערת צדקיהו

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ירושלים בראי ההיסטוריה"

.

מערת צדקיהו

.

מערת צדקיהו נמצאת כמה עשרות מטרים מזרחית לשער שכם אשר בחומת העיר העתיקה.  גילויה מחדש של מערה זו בעת המודרנית הוא סיפורו של דר' ג'יימס ברקלי, רופא ומסיונר אמריקאי, שעסק בחקר המקרא.  תגליתו המפורסמת היא שער להר הבית מתקופת בית שני, שנמצא בקצה הדרומי של עזרת נשים שבכתל המערבי, והנקרא על שמו – "שער ברקלי".

בשנת 1854 יצא דר' ברקלי לטיול עם בנו וכלבו.  לפתע נעלם הכלב כאילו בלעה אותו האדמה, וכל הנסיונות למצאו עלו בתוהו.  כאשר התיאשו כבר האב והבן מלמצוא את הכלב, נגלה לעיניהם בור עמוק, וכשקרבו את אזנם לשפת הבור, שמעו נביחות שבאו ממעמקי האדמה.  הכלב חולץ, ועוד באותו ערב חזר דר' ברקלי עם עזרה, ירד אל הבור, ואז התגלתה לו מערה ענקית אותה חקר כל אותו הלילה.

זוהי מערת צדקיהו, שבתחילה אולי היתה מערה קטנה וטיבעית, ובהמשך שימשה לחציבת אבנים עבור בניתה של ירושלים.  דורות של חוצבים הפכו אותה למערה גדולה מאד.  ארכה של המערה כ – 230 מטר ורחבה המירבי מגיע ל – 100 מטר.  הסיבות להפיכת המקום למחצבה גדולה ושימושית היו:

א.  טיב האבן הנקראת "מלכה" שהיא אבן גיר צפופה הנוחה לסיתות וחציבה.

ב.  הקרבה הגדולה של המחצבה לעיר ירושלים.

החוקרים ניסו לתארך את המערה, וחיפשו סיוע מן התנ"ך.

בספר מלכים א' פרק ה' פסוק ל"א נאמר:

"ויצו המלך (שלמה) ויסעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית".

צ'רלס וורן החוקר הבריטי שחקר גם מערה זו, היה חבר במסדר "הבונים החפשיים".  מסדר זה רואה במלך שלמה את גדול הבנאים בתקופת המקרא, וכפטרון המסדר.  "הבונים החפשיים" אימצו  את המערה כמקום לטקסיהם הסודיים, והפסוק לעיל נתן להם לפחות השראה לטענה שהמערה שימשה כמחצבה עוד בימי שלמה.

החוקר הצרפתי קלרמון גאנו מצא במערה גילוף קטן של ספינקס, שהוא בעל חיים אגדי בעל גוף חיה, כנפיים וראש אדם.  ציור זה לדעתו הוא מן המאות שביעית שמינית לפני הספירה.

היום נוטים להעריך שתחילת החציבה במקום היא מתקופת בית שני.  אם לגבי תחילת החציבה ישנם ספיקות, הרי הפעם האחרונה שהשתמשו באבנים מן המערה ידועה.  בשנת 1907 נבנה מגדל שעון מעל לשער יפו, שנהרס מספר שנים לאחר מכן על ידי מושלה האנגלי של ירושלים – סטורס.  לבנית מגדל זה השתמשו באבנים שנחצבו במערת צדקיהו.

כאשר בנה סולימן המפואר את חומת העיר העתיקה במאה ה – 16, הוא סתם את המערה מפחד שתשמש אויבים פוטנציאליים, שינסו לחדור אל העיר דרכה.

כאמור דר' ברקלי גילה במקרה את פתחה, חקר אותה, וכך עשו גם מספר חוקרים שבאו בעקבותיו.

בתקופת השלטון הירדני שוב נאטם הפתח מפחד שאנשים יאבדו את דרכם בתוכה.  פתח זה נפרץ שוב לאחר מלחמת ששת הימים, במקום הותקנה תאורה, והוא הוכשר למבקרים על ידי מדינת ישראל.

 הרבה אגדות נרקמו בהקשר למערה זו.  היסטוריונים ערבים קדומים קישרו אותה עם סיפורו של קורח, כאשר האדמה בלעה אותו ואת עדתו, כפי שמסופר בספר "במדבר" פרק ט"ז.  באמצע המאה ה – 19 נקרא המקום "מחצבות שלמה המלך", וזה בעקבות סברות החוקרים אודותיו.  אנשי הישוב הישן בירושלים העניקו למערה את שמה הקיים עד היום: "מערת צדקיהו".  שם זה "מסתמך" על תיאור בריחתו של אחרון המלכים לבית יהודה -צדקיהו מן הכשדים, כפי שמתואר בספר מלכים ב' פרק כ"ה פסוקים ד' – ה', ושם נאמר:

"ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה הלילה דרך שער בין החומותיים אשר על גן המלך, וכשדים על העיר סביב, וילך דרך הערבה.  וירדפו חיל כשדים אחר המלך, וישיגו אותו בערבות ירחו, וכל חילו נפוצו מעליו."

אומר רש"י:

"ומערה הולכת מבית צדקיהו עד ערבות ירחו, וברח לו דרך המערה, והקב"ה זימן לו צבי הולך על גג המערה חוץ לעיר, ורדפו כשדים אחר הצבי, וכשהגיעו לפתח המערה בערבות ירחו, היה צדקיהו יוצא, וראוהו ולכדוהו."

היום ברור ששער בין החומותיים וגן המלך נמצאים בדרום העיר, ומשם ברח צדקיהו, לעומת זאת מערה זו נמצאת בצפון העיר.

החוקר אברהם משה לונץ מפריך את הקשר בין ספור צדקיהו למערה, וכך הוא כותב:

"ורק מאשר יראו היהודים יושבי ירושלים ללכת עד סופה, לכן חשבו שהיא עוברת עד יריחו.  אך שאמת ארכה כאלף רגל ואני הלכתי בתוכה עד קיצה, והיא עוברת מתחת לחלק הצפוני של העיר….

אבל השם "מערת צדקיהו" דבק במקום וגם חילחול המים הנראה בסופה של המערה זכה לכינוי "דמעות צדקיהו".

סיפור עם הרבה דמיון סיפר משה ריישר בספרו "שערי ירושלים" שנכתב בשנת 1868, וכך הוא כותב:

"זה כעשר שנים נפתח מערה אחת סמוך לשער שכם בירושלים.  וכאשר הרגישו היהודים בזה, הלך ר' אליעזר שוחט ובודק ואחוזת מרעיו, כעשרה אנשים בחורים, ולקחו עימם כלי זין, מפחד שמא ימצא שם חיות ונחשים ועקרבים, וגם חבלים לקחו כמאה אמה למדוד עד כמה הגיע מהלכם, ונכנסו למערה ואבוקות של אש בידם.

עלו הרים ירדו בקעות גדולים ונוראים מאד, עד כי כלתה מידת החבל. ופתאם שמעו קול המון מים רבים אדירים, וכמעט טבלו במים רגליהם.  ויחרדו האנשים חרדה גדולה, ויתמהו איש לרעהו, ומיד חיש מהר ברחו החוצה.