.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
הבנק של ירושלים באמצע המאה ה – 19 ותחילת המאה ה – 20, שכן בחנות קטנה עם שולחן, כאשר הבנקאי היה למעשה "חלפן משופר". מתאר אותו דר' אריה שושן בספרו "ירושלים עירי":
"החלפנות בירושלים היתה בידי יהודים. בימי נעורי (כלומר בתחילת המאה ה – 20), הם הגיעו לחצי תריסר, וכולם מתרכזים ליד שער יפו – עורק החיים ההולם ביותר. החלפן לא היה זקוק לחנות גדולה. הוא היה בבחינת דייר משנה בבית מסחר גדול. בפינה של בית המסחר עמד שולחן מכוסה זכוכית, ומתחתה מגירה משובצת, להכיל כל מיני מטבעות ושטרי כסף. על יד השולחן כסא , ובתוך החנות עומדת קופת ברזל למלאי היקר…..אפשר לומר שהשולחני או החלפן עסק בזעיר אנפין בכל הפעולות, פרט לשטרות הנעשות כיום בבנק….
בתוך כותלי הבנקים בוצעו כל הפעולות הכספיות השוטפות שהיו נחוצות לבצוע תשלומים של: מפעלי צדקה, ישיבות, בתי חולים, ולרכישת נכסי דלא ניידי הן במגזר היהודי והן במגזר הלא יהודי, כגון: אחזקת כנסיות, מנזרים, בתי הארחה, קונסוליות וכד'. הבנקים גם נתנו אשראי לזמנים מסוימים, וגם גבו שטרות לפירעון. בשביל העיר ירושלים אשר בה היו יהודים, מוסלמים ונוצרים, ילידי העיר וגם הרבה שבאו מחו"ל לישיבה ארעית, היו הבנקים הגשר הכספי החיוני בין חו"ל לירושלים, ממש החמצן של העיר."
הבנקאי היהודי הראשון בירושלים היה יעקב ולירו – יליד קושטא שבטורקיה. בתחילת דרכו היה שוחט ובודק, ובשנת 1848 ייסד את הבנק הראשון בעיר.
כותב עליו פנחס גרייבסקי (זכרון לחובבים ראשונים ט"ו):
"ה' הצליחו ויהי לאחד העשירים הגדולים בעיר הקודש. בשנת תר"ח (1848) ייסד את הבנק הראשון בירושלים בשם "יעקב ולירו ושותפיו".
חביב היה בעיני אלהים ואדם. גם אינם בני ברית כנוצרים וישמעלים, כבדוהו והוקירוהו, וכולם הכניעו ראשם לפניו בעד ישרו ואמון רוחו ונפשו. עסקן במצוות ורב פעלים היה."
גרייבסקי מביא דוגמא לעסקנותו של יעקב ולירו במצוות, ומספר שאחת מפעולותיו הנשגבות היתה ייסוד והנהלת התמחוי לעדת הספרדים בירושלים, ושממנו היו נתמכים ונסעדים כמה מאות משפחות עניים אומללים, אלמנות ויתומים בלחם ותבשיל, וביחוד בבשר מידי שבת בשבתו. אמרתו היתה: "כל דיכפין ייתה ויכול", כספרדי כאשכנזי חינם אין כסף.
יעקב ולירו פתח סניף גם ביפו, כאשר את הסניף היפואי ניהל בנו משה, ואת הסניף הירושלמי ניהל הבן חיים אהרן ולירו. הבן משה נפטר בגיל צעיר, וחיים אהרן עבר לנהל את כל הבנק.
גד פרומקין בספרו "דרך שופט בירושלים", מתאר את מיקום הבנק של ולירו:
"הבנק שכן ברח' הבטרק – (הוא רח' דוד של היום), באיזור חנויות הירקות והבקלים, חנויות המכולת, ומעורבות בתוכן חנויות הדגים. הבנק עצמו היה בין שתי חנויות של ירקות, שארגזיהן תפסו חלק גדול של הרחוב. היית נכנס למבוא צר שבסופו היו כמה חדרים מרווחים, בהם עסק אהרן ולירו בבנקאות."
ומוסיף ומספר גד פרומקין על אהרן ולירו עצמו:
"יהודי עשיר מופלג, בעל נכסים רבים, וכגודל עשרו היתה לפי דעת הקהל, גודל קמצנותו….. הבנק של ולירו עמד בקשרי מסחר קרובים עם חוץ לארץ, והיה סוכנם של בית רוטשילד ושל בנקים אחרים באנגליה."
ישעיהו פרס בספרו "מאה שנה בירושלים" מתאר את אהרן ולירו:
"אהרן ולירו היה הרוטשילד של ירושלים, עשיר במקרקעין. במסיבות רשמיות של השלטונות, היה מופיע בתלבושת רישמית עטורה אותות כבוד, וחרב בצידה. בביתו היה נוהג בצנע, ובחוץ לא פיזר הרבה מכספו."
יצחק שריון בספרו "זכרונות" מספר:
"הבנק היה המספק הכספי של הקיסר פרנץ יוזף בעת נסיעתו במזרח הקרוב, וסוכנה של הקונסוליה האוסטרית בירושלים."
ומוסיף גרייבסקי:
"כשבא קיסר אוסטריה פרנץ יוזף ירושלימה (1869), וכמו כן כשבא אחר כך הנסיך רודולף (בנו של פרנץ יוזף הגיע לארץ בשנת 1881) לעיר זו, מילא בנק רוטשילד של וינה את ידי חיים אהרן ולירו לשרת אותם בכל מה שיצטרכו בעיניני כספים, שטרות והוצאות , והוא דאג לכל עניניהם בכל ימי שבתם כאן. חלף שרותו זה כובד בתואר הכבוד "הצלב האדום של פרנץ יוזף."
יצחק שריון מספר:
"פעם דרש ממנו הפחה הירושלמי הלוואה גדולה מדי. ובהיות שלא היה בטוח שישולם לו סכום גדול כזה, השתמט מתת את ההלואה. הפחה רגז עליו, ובתור עונש שם עליו מאסר בית. תיכף נועצו כל הקונסולים של המדינות הזרות, ושלחו מחאה נמרצת לפחה נגד מאסרו הבלתי חוקי של מר ולירו, והוא שוחרר מיד."
הבנק נסגר בשנת 1915, ששים ושבע שנים לאחר הקמתו. הסיבה כנראה קשורה בשנוי המדיניות וההעדפות של משפחת ולירו, שהחליטו להפנות את מרצם והונם לעניני קרקעות ובתים ולא לעסקי בנקאות, מה גם שבתקופה זו צצו בירושלים סניפי בנקים בבעלות בין – לאומית עשירה, שתפסו את מקומם של הבנקים הקטנים המשפחתיים.