.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים" או > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
פרק א' – נסיונות ראשונים
הקמת הספריות הציבוריות בירושלים לוותה ביסורים רבים ובמלחמה בקנאות הדתית.
בבתי מדרש ובישיבות היו ספריות ענפות, אולם עם החדירה של הישוב החדש לירושלים, והצורך בתרבות לאו דוקא דתית, גדל הצורך לספריות, ועם הצורך באה גם הדרישה.
הציבור היה צמא לעיתונים, כתבי עת, מידע על הנעשה בעולם וגם לספרות יפה.
נסיון צנוע ראשון להקים ספריה היה של אלברט כהן, שליח בית רוטשילד, שייסד בשנת 1854 את בית החולים "רוטשילד" בעיר העתיקה, והקים גם ספריה שתשמש את החולים ומבקריהם, ואת באי בית המדרש שהיה צמוד לבית החולים.
נסיון נוסף היה בשנת תרל"ב (1872), אז פרסם ר' העשיל הלוי מוולוז'ין קול קורא בעיתון החבצלת בו הוא מציע:
"לכונן בית אוצר ספרים אשר יעמוד לנס, לאסוף שמה כל ספרי עמנו, אחת מהנה לא נעדרה, ונפוצות כתבי יד לקבץ מכל כנפות הארץ….כל ספר קודש ל – ה' בבית אוצרו הטוב ייאצר ויוחסן ….למשמרת לדורות עולם."
הצעה זו, למרות תמיכת ה"ראשון לציון" אברהם אשכנזי, לא יצאה אל הפועל .
שלוש שנים מאוחר יותר בשנת 1875 נעשה ניסיון נוסף להקמת ספריה בירושלים על ידי ישראל דוב פרומקין – עורך "החבצלת". את הספריה קראו על שם משה מונטיפיורי, כסגולה מפני תגרת יד הקנאים.
עיתון "החבצלת" יצא בקריאה לתרום ספרים לספריה החדשה, והוא כותב:
"מספר כרכים אשר הובאו עד הנה אל הבית הזה, עולה לסך 468. מקרב לב נבקש את כל גדולי וגאוני ישראל, רבניהם, חכמיהם וסופריהם, לשלוח את ספריהם אל בית האוסף הזה, לכבוד ירושלים ולכבוד השר הנשגב אשר על שמו הבית נוסד."
"החבצלת" גם מביא את תקנון הספריה:
"א. כל איש מבאי ברית החברה יבוא אל הבית חינם אין כסף בכל עת אשר יחפוץ, אם אך ימלא
את המוטל עליו מתקנות החברה.
ב. לאנשים אשר לא בין באי החברה, יהיו שערי הבית פתוחים אך 4 שעות ביום, ועליהם לשלם
לסוכן הבית ששה גרוש לכל חודש….
ג. בכל לילות השבוע מלבד שבת קודש ומוצאי שבת קודש החוב מוטל על כל באי הבית הזה,
לבוא לבית האוסף לשלוש שעות, והאיש אשר יבוחר מהחברים, יגיד לפניהם שעור קבוע ב –
בש"ס, גמרא, רש"י, תוספות ופוסקים, וכן גם תנ"ך ודקדוק.
ד. לבית יבחרו שלשה גבאים שיפעילו אותו.
ה. כל איש ממייסדי הבית יתנדב להביא את ספריו הנמצאים איתו אל הבית הזה, ואיש איש
מהם ינדוב מכספו כנדבת ליבו, וישכרו חדר גדול ורחב ידיים, ויכינו בו כסאות ושולחנות,
וישימו בו את ספריהם…."
אם כן רואים אנחנו ספריה מודרנית בעלת אופי של בית מדרש לבעלי בתים.
מכיון שכל המוסדות שניסו להביא רעיונות חדשים לירושלים נתקלו בהתנגדות חריפה, אין שום סיבה שפתיחת ספריה זו תעבור בשלום. ואכן עיתון "האריאל" בעריכתו של מיכל כהן, לא חסך את שבט לשונו מ"בית עקד הספרים", וכינה אותו כלשון ספר בראשית "תרפים" (אלילים).
שבתאי זכריה בספרו "מרכז ההשכלה הירושלמי" מביא כרוז אותו הפיצו מתנגדי הספריה וכך נאמר בו:
"למראית עין הביאו שמה גם ספרי קודש, אולם למגינת לב יראי ה' נודע הדבר, כי הביאו שם מינין ואפיקורסין…….מסיונרין….לכן למען הרים מכשול מדרך עמנו….באנו להודיע האיסור אל כל אחינו יראי ה', לבל ילכדו חס וחלילה במצודתם, וחלילה לכל בר ישראל מלבוא אל הבית אשר בו הנגע…"
משה מונטיפיורי שמע על ההתנגדות שעוררה הספריה, ולכן כתב מכתב אל ראשי הספריה וכך נאמר בו:
"זה היום הגיעני מכתב הרבנים המפורסמים בחכמה וביראה כהרב הגאון מורנו הרב אברהם אשכנזי, חכם באשי, והרב הגאון מורנו הרב מאיר אויערבאך, והרב הגאון מורנו הרב שמואל סלנט, להודיעני שאין רצונם שיקרא שמי על הבית הנ"ל, אשר הוא לפי דעתם למורת רוח יראי ה'. ועתה אבקש ממעלת כבוד תורתכם ללכת לפני הרבנים הנ"ל, ולהפיק רצונם בכל אשר ישאלו ממעלתכם, ואם לא תעשו זאת, אין אנכי נותן לכם רשות להקרא שמי על בית אוסף הספרים."
גבאי הספריה פנו אל הרבנים כדי לשמוע את תנאיהם לקיום הבית, אבל לא קיבלו כל תשובה, ושמו של מונטיפיורי הוסר מעל הספריה. למרות זאת המשיך המוסד להתקיים עוד כ – 4 שנים, ואחר כך הפסיק, בעיקר בשל סיבות של פרוד והתרשלות מצד החברים.
.
פרק ב' – התקדמות
.
בשנת 1884 שוב היה נסיון להקים ספריה, עליה מספר אפרים כהן רייס בספרו "מזכרונות איש ירושלים":
"שם הספריה היה "בית הספרים לבני ישראל", כאשר בפי העם היא נקראה "הספריה של בן יהודה", שכן בן יהודה היה המשתדל העיקרי בהקמתה ובהחזקתה, והוא גם דאג לכספים שהגיעו מהברון רוטשילד עבור שכר הדירה שלה. מיקומה היה ברחוב יפו, בשני חדרים, למעלה מגן אנטימוס (כלומר מעל לצומת שטראוס של ימינו). חדרים אלה יועדו לכתחילה לתכליתה ולצרכיה של חנות מכולת, ועשו הסבה לתפקידה החדש."
ספריה זו היתה פתוחה שעתיים שלוש ביום, והספרן היה יצחק הורוביץ."
על דמותו של יצחק הורוביץ כתב אפרים כהן רייס:
"מר יצחק הורוביץ היה אחד הטיפוסים היפים של ירושלים בימים ההם. מתוך בחילה בחלוקה, יצא יצחק הורוביץ באחד הימים לגרמניה, ללמוד מלאכת יד, על מנת להתפרנס מיגיע כפיו. הוא למד שם את מלאכת הסריגה, אף מצא נדיבים שהמציאו מכונה לסריגת גרביים. אך השעה לא שיחקה לו, ועבודת הסריגה המעטה לא הספיקה לו כדי מחית ביתו."
כך נהיה מר הורוביץ גם סרגן וגם ספרן. אחרי זמן קצר עבר יצחק הורוביץ ל – "זכרון יעקב", והפך שם למורה, והספריה בירושלים נסגרה.
אפרים כהן רייס מספר שחסרונה הורגש מאד בעיר, כיון שהיא הכילה ספרים הנחוצים לסופרים ובלשנים. הדרישה לספריה היתה מורגשת, הן מצד המלומדים, והן מצד הנוער של בתי הספר. גם נמצאו בני ישיבה שהיו צמאים לספר, לעיתון עברי ואפילו לועזי, ומספרם של אלו גדל והלך.
בשנת 1892 הוקמה הספריה השלישית ביוזמת אגודת "בני ברית", שנוסדה בירושלים ארבע שנים קודם להקמת הספריה. על לשכת "בני ברית" והקמת הספריה כתב ישעיהו פרס בספרו "100 שנה בירושלים:
"לשכת "ירושלים" של מסדר "בני ברית" נוסדה ב – ט"ז סיון תרמ"ח (1888) על ידי מנין אנשים נושאי חזון הגאולה מהבערות והעזובה. היא חוללה מהפכה בחיים הציבוריים, ושברה את השילטון הבלתי מוגבל של ממוני הכוללים וגביריהם. היא נלחמה בגזרות הממשלה התורכית נגד עלית יהודים לארץ, ובאיסור העברת נכסים על שמות יהודים. היא הניחה את היסודות הבריאים להתפתחות התרבות העברית, ולהשרשת רוח האחדות הלאומית בקרב הישוב בירושלים, וממנה יצאו תורה ואורה ליתר ערי הארץ ולתפוצות ישראל. היא היתה הגוף הציבורי הראשון שקיבל עליו לחובה לנהל את הויכוחים באספותיו בעברית, ולרשום את זכרון הדברים בעברית. המזכיר הראשון של הלשכה היה אליעזר בן יהודה. היא התחילה במלחמה במסיון האנגלי שפרש רשתותיו לרגלי הנוער שלנו, בפותחו שעורי ערב, אליהם נמשכו הצעירים היהודים. לשכת "ירושלים" פתחה בתחילת תרמ"ט (1889) שעורי ערב בעיר העתיקה ומחוצה לה, בהתנדבות החברים והמורים, ועל ידי כך נתרוקנו והתחסלו שעורי הערב של המסיון."
בשנת 1892 במלאת 400 שנה לגרוש ספרד ולגילוי אמריקה, הניחה הלשכה, לזכר שני המאורעות האלה, את היסודות לבית הספרים הלאומי "מדרש אברבנאל" על שם יצחק אברבנאל שיצא בראש הגולים. לספריה נאספו כ – 1000 ספרים, אליהם נוספו יותר מאוחר כל הספרים מספריתו של בן יהודה. נשיא הספריה היה אפרים כהן רייס.
הספריה שכנה בבית שלא קיים היום, ועל מקומו עומד בנין "טפחות" ברחוב הלני המלכה ליד מגרש הרוסים.
את התרומה הגדולה ביותר לספריה תרם דר' יוסף חזנוביץ, רופא שיניים יהודי מביאליסטוק.
דר' חזנוביץ היה להוט בעיקר אחרי ספרי יודייקה נדירים, אותם אסף במרץ רב. סופר שקליינטים שטופלו על ידו, ורצו יחס מיוחד, היו מציעים לו כדמי טיפול ספר מעלית הגג (בוידעם). דר' חזנוביץ תרם למעלה מ – 8000 ספרים.
על מה שאירע בבוא הספרים ארצה סיפר אפרים כהן רייס:
כדי לשחרר את ארגזי הספרים מן המכס בנמל היו זקוקים ל – 60 לירות, שלא היו ברשותם. הם פנו בבקשת עזרה ליהודי ירושלים, ןבראשם לעשירי שכונת הבוכרים, וכך אמרו להם:
"בשביל פדיון שבויים באנו אליכם, והשבויים ספרים קדושים הם, ויקרי ערך"
דברים אלו מצאו אזן קשבת ולב פתוח אצל יהודי בוכרה, ובעזרת חכם השכונה, ובעזרת שלמה מושיוף, קיבצו תוך שעתיים את מחצית הסכום הדרוש. משם פנה כהן רייס לבנקאי חיים אהרן ולרו, שהרעיון של פדיון שבויים לא בדיוק עבד עליו, אבל בהתערבותו של חאג' ראשיד נששיבי, בן לאחת המשפחות הערביות המיוחסות בירושלים, שהיה נוכח בשיחה בין ולרו ובין כהן רייס, נתרם הסכום המבוקש.
וכתב אפרים כהן רייס:
"חאג' רשיד נששיבי, שהיה בעצמו בעל ספריה יקרה, ידע להעריך כראוי את גאולת הספרים מנמל יפו, והוא שהמליץ עתה לפני מר ולרו לנדב את הפרנקים שביקשתי ממנו. יחסו של החאג' אלי הפליא את מר ולרו מאד, והוא ראה אז בתרומה "קידוש ה'".
.
פרק ג' – מספרית "בני ברית" לספריה לאומית
.
לצורך הקמת ספריה לא די בספרים, צריך גם בית קבוע עבורם.
וכך כתב יוסף חזנוביץ – האיש שתרם את רוב הספרים:
"אבל על זה תאבל נפשי, על העיקר שחסר לספרים, והוא בנין בית מיוחד למפעל הלאומי הזה. בזוכרי כי הספרים טולטלו ממקום למקום, כי אין בית בירושלים מסוגל לבית עקד ספרים גדול,…בזכרי כל אלו רוחי עלי תשתוחח."
בשנת 1900 נקנה מגרש ברחוב החבשים, והונחה אבן פינה לספריה.את הטכס תאר דוד ילין בספרו "ירושלים של תמול":
"על פני חלקת השדה הרמה והנישאה אשר נקנתה למוסד, עמדו הנאספים משני עברי החריץ אשר נעשה לאורך הבית העתיד להיבנות. מרחוק נשמע קול הפטישים והמקבות, קול אחינו הפועלים בסיתות האבנים לבנין הבית. ובקצה החריץ עמדו מנהלי המוסד המנצחים על המלאכה. האדון הנכבד אפרים כהן, ראש ועד המוסד, ירה את אבן הפינה, וישא משא בעברית על האבן הזאת אשר קרא לה בשם "אבן העזר", לאמר: עד הנה עזרנו ה', בהגיענו ליום אשר בו תחל סוף סוף משאת נפש רבים מעמנו לצאת לפועל."
כאמור לעיל נקראה הספריה "מדרש אברבנאל" על שם מי שעמד בראש גולי ספרד 400 שנה לפני יסוד הספריה. כאשר הצטרפו ספריו של יוסף חזנוביץ הורחב השם, ומעתה נקראה הספריה "בית הספרים מדרש אברבנאל וגנזי יוסף"
בלוח ארץ ישראל תרס"ג (1903) כתב לונץ על גמר הבניה:
"בית הספרים הועתק בראשית קיץ תרס"ב (1902) להבנין המיוחד אשר נבנה למענו, והאגף האחד שנגמר מרהיב עין הרואה ביפי גזרתו. הבית הוא בעל שתי מכפלות (קומות). במכפלה התחתונה הם חדרי הקריאה, ובהאולם הגדול יקראו כפעם בפעם חכמים ידועים, קריאות על ענינים מדעיים שונים. המכפלה העליונה מיועדת להספרים."
ש"י עגנון בספר תמול שלשום מוביל את גיבורו – הכלב בלק, לבית הספרים, וכך הוא מתאר את יושביו ומעשיהם:
"יושבים להם שם חכמים מחוכמים, כלילי דעת מלומדים מפורסמים, מנסחי נוסחאות ומתקני מקראות, משערי השערות וכותבי הערות, וקולמוסים בידיהם וספרים לפניהם, וקונטרסים ופנקסים מעובים ועבים, רבים ופרים ופרים ורבים, …..ומעתיקים וכותבים וכותבים ומעתיקים,
מתוך ספרים ישנים וגליונות עתיקים, ומחברים חיבורים חיבור לחיבור, לתועלת החכמה ולטובת הציבור."
.
ספרית בני ברית
אברשה ארסט – פקיד בלשכת הסיוע הסמוכה לספריה סיפר:
"במה חיינו באותם שנים? בפתרון בעיות עם ועולם, אלה הויכוחים הסוערים והלוהטים בשעות של לפני הצהרים,…..ובקריאת ספרים בשעות היום (במקום ארוחת צהרים) באולמי הקריאה של הספריה הלאומית, זה הבית הנאמן בבנין "בני ברית" שבחצר המרווחת ברחוב החבשים. מנהל הספריה – הוגו ברגמן, היה מיעץ לך בבחירת ספרים בענפים השונים של הספרות, מדע ומדיניות, ויודקה יערי – הספרן, היה מחוה דעתו על הספר שהזמנת. בימות החורף, כשבחדרך הדל והדולף והבלתי מוסק היית קופא ממש מקור החודר לתוך העצמות, מעלה מיוחדת היתה לה לספריה הלאומית. תנורי הנפט הקטנים שבחדרי הספריה, היו משפיעים חום לכל היושבים שם. היה זה אחד המקומות המעטים בירושלים שיכולת להתחמם לאורה של תורה, ולחומו של תנור גם יחד."
בתקופת המנדט הוחלט שהספריה תעבור לרשות ההסתדרות הציונית, לצורך יסוד בית ספרים לאומי. הספרים הכפולים נשארו בבנין "בני ברית" כיסוד לבית ספרים עממי ירושלמי.
בשנת 1930 עברה הספריה להר הצופים, ונקראה "בית הספרים הלאומי האוניברסיטאי"
בבנין "בני ברית" עצמו המשיכה להתקיים ספריה מקומית עד שנת 1978, אז עבר הבנין שיפוצים ונמסר לעירית ירושלים. בשנים האחרונות שימש הבנין את הסתדרות הרבנים של ארצות הברית, וכמקום הרצאות ושעורים תורניים לאנשי הרבנות הצבאית. כיום יש בבנין ישיבה