מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
בניין בית החולים שערי צדק ברחוב יפו
בית החולים "שערי צדק" הוא מפעלו הגדול של דר' ואלאך.
בשנת 1873 נשלחו שני שליחים מטעם הקהילה היהודית-אשכנזית בירושלים על מנת לאסוף כספים עבור בית החולים "ביקור חולים". שליחים אלו הגיעו לעיר פרנקפורט שבגרמניה, שם התארגן ועד עבור בית חולים זה.
הועד הפרנקפורטי פעל בשיתוף פעולה עם ועד "הפקידים והאמרכלים" שבאמסטרדם, אירגון שריכז את כספי החלוקה מאירופה, לצורך העברתם המרוכזת לארץ ישראל.
לאחר זמן מה החליט הועד הפרנקפורטי לבנות בית חולים חדש, בגלל אי סדרים שאיפינו את בית החולים "ביקור חולים".
בשנת 1894 נקנה מגרש גדול במערב רחוב יפו, וב – 1897 הונחה אבן הפינה לבית החולים.
התכנית היתה של האדריכל הגרמני-טמפלרי "תיאודור זנדל" – תושב המושבה הגרמנית בירושלים. בראש הפרויקט הועמד "דר' ואלאך". שם בית החולים לכתחילה היה "בית החולים האמסטרדאמי" על שם ועד הפקידים והאמרכלים שישב שם. יותר מאוחר נקרא "שערי צדק" על שם השכונה הקרובה, ועל שם הפסוק מתהילים (קי"ח י"ט) "פתחו לי שערי צדק ואבוא בם…"). בכל אופן ותיקי ירושלים קראו לבית החולים, וקוראים עד היום "בית החולים ואלאך".
ומספר דוד ילין בעיתון "המליץ" בשנת 1899 על הקמת בית החולים:
"בית החולים האשכנזי אשר כשנתיים החל להיבנות, היה כבר לבנין חשוב במראהו החיצון, ובערך מבנהו הפנימי. בבנין הראשי אשר על אם הדרך כבר ניבנו שתי היציעות (קומות) העיקריות, המביאות לנו טוב טעם ודרישת התועלת גם יחד. אבני הבנין גדולות ונהדרות וחלקות למשעי, החלונות והפתחים גבוהים ורחבים, החדרים מרווחים, ולא נאצל מהם דבר מכל הדרוש להרבות בם האור והאויר להרחבת דעת החולים."
מסביב לבית החולים הקימו גדר ובחצר חצבו בורות לאגירת מים.
בית החולים היה רחוק מהעיר, ובירושלים צחקו ואמרו שדר' ואלאך יצטרך לשלם דמי נסיעה למי שיבוא לבית החולים שלו.
מנהל העבודה היה יעקב מן שנחשב למומחה, והוא גם האדם שבנה את בית ספר "למל".
יעקב מן הפך את בנין בית החולים לבית ספר לבונים יהודיים ירושלמיים, הוא חיזק ועודד את העבודה העברית, לימד את היהודים את מלאכת הבנין, והקים דור חדש של בונים יהודים.
וכותב דוד ילין:
"לא אחת ולא שתיים הזכרתי בשמחה את דבר בנין בית החולים האשכנזי החדש הנבנה ברוב פאר וביד רחבה, וביחוד על ידי פועלים ובונים רבים מבני עמנו….כי מלבד תועלת הבית אחרי אשר יוקם, הוא מביא עכשיו טובה גדולה לירושלים, במלאו את ידי אחינו העניים היושבים בה עבודה למשך שנים אחדות….הבנין עצמו הוא כליל תפארה ועדות נאמנה לפועלי ירושלים, על אהבתם את העבודה ועל כשרונם והצטיינותם."
מספרים שיעקב מן הבטיח שמשך זמן הבניה יהיה 3 שנים, וקבעו לו משכורת לפי זה. במציאות זמן הבניה נמשך 4.5 שנים, ויעקב מן המשיך לקבל משכורת עד תום העבודה. אחרי פטירתו נמצא כתוב בצוואתו, כי יש להחזיר לבית החולים משכורת של שנה וחצי.
חנוכת הבית היתה ב – כ' שבט תרס"ב (27/1/1902).
בבית חולים היו שתי קומות:
קומה ראשונה – בית כנסת, משרדים, מטבח, דירתו של ואלאך, אולם המתנה ובית מרקחת.
קומה שניה – חדרי חולים (פרטיים או זוגיים לעשירים, ואולמות לפשוטי עם) שירותים ומקלחות, חדרי ניתוח (גדול וקטן), חדר לידה, חדר יונקים וחדר יולדות.
מחוץ לבנין היו 2 אגפים: לאחיות, ולקרנטינה (בידוד).
בהתחלה היה דר' ואלאך הרופא היחיד, ולצידו היו אחיות יהודיות מגרמניה שלא החזיקו מעמד זמן רב, גם בגללו וגם בגלל התנאים.
בשנת 1916 הביא דר' ואלאך אחות ראשית מגרמניה, "שווסטר זלמה" – מבית החולים "שלמה היינה" שבהמבורג. ההתאמה בין השניים היתה גדולה מאד, ושווסטר זלמה שרדה בבית החולים עד יום מותה, ואף ניהלה אותו ביד רמה. הן דר' ואלאך והן שווסטר זלמה לא התחתנו ולא הקימו משפחות, ולמעשה היו "נשואים" עם העבודה שלהם. שניהם היו אנשים לא קלים, הן לעצמם והן לאחרים, וצוות בית החולים ממש פחד מהם.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה מחסור בחלב בירושלים, והוחלט להקים רפת בבית החולים. רפת זו גדלה עד שהכילה 40 פרות, שימשה הכנסה טובה לבית החולים, וגם סיפקה את צרכיו.
כאשר כבשו האנגלים את ירושלים טכס הכניעה העיקרי בנוכחותו של גנרל אלנבי היה במשרדו של דר' ואלאך בבית החולים.
בשנת 1929 בזמן הפרעות, הגיעו פצועי חברון לבית החולים "שערי צדק" ודרשו מאמץ עצום מהצוות המטפל.
בשנת 1934 הוקם בית הספר לאחיות. היו בו דרישות קפדנית ביותר, כאשר דר' ואלאך ושווסטר זלמה מקפידים על קלה כחמורה, הן כלפי התלמידות והן כלפי האחיות.
הספר "מלאכים בין הסלעים" – רות שרם, מספר על תנאי העבודה של האחיות:
"שעות העבודה מ – 07:00 – 18:30 בערב, הלימודים היו אחר כך.
בצהרים ינתנו לתלמידה שעתיים חופשיות (במידת האפשר).
ינתן לתלמידה חצי יום חופש בשבוע (במידת האפשר).
ינתנו לתלמידה שבועיים חופש בשנה (במידת האפשר).
היציאה מתחומי בית החולים בערבים תינתן לתלמידה פעם אחת בשבוע בין 20:00 – 22:00, וזאת לפי היתר בכתב מדר' ואלאך או משווסטר זלמה. על התלמידה להראות את האישור לשומר בשער.
תלמידה שתצא ללא רשות, או שתחזור לאחר השעה הנקובה, תהיה צפויה לעונש, שיתבטא באיסור יציאה לשבוע, לחודש או יותר.
מיום שישי בצהרים עד יום ראשון בבקר היציאה מבית החולים אסורה בהחלט.
בל יראה מבקר ממין זכר בבית התלמידות.
תלמידה, אם יבוא אליה מבקר ממין זכר, תקבל אותו בחצר בית החולים."
על מקרה אישי תקופת המנדט מספרת סבתי עדינה גולדמן בזיכרונותיה:
גרנו על יד בית ספר תחכמוני קרוב ל"שנלר". האנגלים הקימו ש/ם מפקדה. באחד הלילות היה בכל העיר עוצר, חשוך, ואצלנו היה אור מועט, ואני שכבתי במיטה. ירה החייל כדור, זה פגע בצווארי וגרם לשטף דם חזק. השכנים צעקו לעזרה. פתאום הופיעו חמישה חברי "הגנה". כשראו את מצבי, הביאו אותי לבית החולים ואלאך. זה היה קרוב. כשהרופא ואלאך ראה כזאת, מיהר והוציא את הכדור. הוא בעצמו. בדרך נס וגם העזרה המהירה נשארתי בחיים. את בית החולים קראו על שמו כי הוא היה הרופא הראשי. היום זה בית חולים שערי צדק."
על תקופת מלחמת השחרור מספר אליהו פורוש בספרו "שערי צדק":
"מחסן בית החולים שימש בזמן ההוא מקלט לכל בני השכונות סביב בית החולים. בית החולים היה מלא פצועים. פצצות אף חדרו דרך קירות הבית העבים כמטר, ובנס לא נפגעו חולים.
נורא היה המחזה במוצאי שבת שבה הוצאו היהודים מהעיר העתיקה. הפצועים, החולים והזקנים שבהם הובאו לבית החולים, הם סודרו במיטות שעמדו בכל הפרוזדורים שבשתי קומות בית החולים, וגם במטבח הגדול. במחסן סודר אולם מיוחד להגשת עזרה ראשונה, עם כל מכשירי הניתוח. אחרי פריצת הדרך לירושלים הובאו החללים הרבים אשר נפלו בקרבות לחדר המתים של בית החולים. מרוב החללים, לא הספיק החדר והיו צריכים לשים רבים מהם בחצר בית החולים."
בשנת 1980 עבר בית החולים לבנין גדול וחדש בפאתי שכונת "בית וגן"
דר' ואלאך פרש בשנת 1947, בהיותו בן שמונים, וחי בבית החולים עד יום מותו – 10 שנים לאחר מכן – 1957. גם דר' ואלאך וגם שווסטר זלמה זכו להיות מונצחים ברחובות ירושלים: דר' ואלאך ליד בית החולים שבו עבד, ושווסטר זלמה בשכונת "משואה".
ליד בית החולים בית קברות קטן מתקופת מלחמת השחרור ושם קבור דר' ואלאך.
על קברו כתוב:
"פ.נ עבד ה' הרב הרופא משה ואלאך בן יוסף מיסד ומנהל בית החולים שערי צדק. נאמן ל – ה' ולתורתו מעודו. שהקדיש את חייו לתיקון עולם ולהעמדת הדת על תילה. נולד כ' טבת תרכ"ז. נפטר ז' ניסן תשי"ז ת.נ.צ.ב.ה.