דוקטור ואלאך

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים" או > "מוסדות ציבור בירושלים"

.

אליהו בן הרב גרשון פורוש שימש כפקיד בבית החולים "שערי צדק" שדר' ואלאך היה מנהלו.

הוא כתב חוברת זיכרונות בשם "שערי צדק" ובה הרבה סיפורים על דר' ואלאך וכן סיפורים על הוואי בית החולים.

דר' משה ואלאך הגיע לירושלים בשנת 1891, כאשר התמחותו היתה כללית, וכללה: טיפול בילדים, נשים, עיניים ואף מסכין המנתחים לא משך את ידו.

הוא שכר חצר גדולה ברובע הארמני ופתח שם קליניקה ובית מרקחת.  בערב היה עושה ביקורי בית, וביום הגיעו האנשים אליו. יותר מאוחר עבד גם בבית החולים "ביקור חולים" בעיר העתיקה.

משה ואלאך כנראה לא היה איש קל.  הוא הגיע מפרנקפורט שבגרמניה והביא איתו מנהגים "יקיים" קפדנים מאד.

כאשר עבד בבית החולים "ביקור חולים" נוהג היה להחביא מטבעות כסף בפינות הבית כדי שהמנקים ינקו גם שם.

הוא הקפיד מאד בעבודתו והיה צועק על העובדים בקול רם.  מאחורי גבו הם כינו אותו "דער

משיגינער דייטש (הגרמני המשוגע).  כאשר ואלאך היה בתפקיד ניהולי, ואחד העובדים היה מתרשל או עונה בחוצפה, הטיל עליו דר' ואלאך קנס, אך מעולם לא פיטר אותו.  הוא טען שיש בזה דיני נפשות והוא לא חפץ לדון בדיני נפשות.

כאשר הגיע אליו חולה שהיה זקוק לעקירת שן, והלה צעק מכאבים, דר' ואלאך לא התביש, הרים עליו את קולו, ואף סטר לו, עד שהחולה היה שוכח את כאבו, והרופא יכול היה לעשות את מה שנחוץ.

דר' ואלאך היה רווק ולא נשא אשה.  באחת השבתות הובא לפניו ילד חולה שהיו חייבים להזריק לו זריקה.  לצורך זה היה צריך להעלות אש ולהדליק נר.  כדי לא לחלל את השבת יצא הדוקטור כדי לחפש ערבי שיהיה "גוי של שבת".  סבו של הילד, שהביא אותו, התווכח עם דר' ואלאך, וטען שמדובר בפיקוח נפש, ואפשר לחלל את השבת.  אבל הדוקטור בשלו.

בתום הטיפול אמר לו סבו של הילד בציניות:

"עכשיו יודע אני מדוע אין לך אשה!! ארבעים יום לפני לידת הוולד מכריזים מלמעלה טיפה זו מה יהא עליה, טיפש או חכם.  כן מכריזים בן פלוני לבת פלוני, כל אחד לפי איך שמתאים לו.  עליך שאתה רופא, הכריזו שתהא לך בת זוג מתאימה לרופא.  ועכשיו שנהיית פתאום רב איבדת את זוגתך."

הוא היה נותן הרבה צדקה אבל בדרכו שלו.  כאשר הגיע אליו אדם בבקשת תרומה, דבר ראשון צעק עליו וקרא לו שנורר ובטלן, אבל כאשר נרגע, היה הולך אליו ותורם בעין יפה.

יום אחד פנה אליו אחד מן הרופאים ושאל אותו: "איזה תענוגות יש לך בעולמך, שהרי אשה וילדים אין לך, ואתה לא מעשן ולא שותה."  אמר לו דר' ואלאך, שהיה כנראה מודע למגרעותיו:

"אני נהנה כאשר יש לי על מי לצעוק, וכאשר מישהו עונה על צעקותי, אני נהנה יותר כי יש לי הזדמנות לצעוק יותר."

בסך הכל הוא כיבד בני אדם וגם את שכניו הערבים, וטיפל בחינם במי שלא היה לו כסף לשלם עבור הטיפול.  יום חורפי אחד באו ערבים לקרוא לו בשביל יולדת ליד שער הפרחים.  דר' ואלאך הלך לשם עם עוזרו – דר' אפשטיין.  הם יילדו את האשה, וגם גבו את שכרם.  אחרי מספר ימים התברר שהיולדת הייתה יצאנית.  דר' ואלאך החזיר את הכסף, וגם הכריח את דר' אפשטיין לעשות כך, שכן הכסף חשוד כאתנן, ואסור להנות ממנו.

הרבה ניסו לשדך לו, אך לשוא.  אחד מעשירי פרנקפורט רצה להשתדך בדר' ואלאך ולתת לו את ביתו לאשה.  הבעיה היתה שהיא לא רצתה לעלות לארץ ישראל.  הלך הדוקטור להיוועץ עם מורו ורבו – הרב זוננפלד.

שאל אותו הרב:  "אילו היתה ענייה היית עוזב למענה את הארץ"?  ענה הדוקטור: "לא".

אמר לו הרב: "אם כן אתה יוצא לחו"ל עבור כסף, וזה אסור.

אשה זו התחתנה עם אחיו של דר' ואלאך – לודויג.  בנם היה רופא שיניים ב"הדסה".

דר' ואלאך שכר לעצמו רב – ר' יוסף לומזר, כדי שילמד אותו תורה.  בכל ענין קשה או כאשר היה צריך עצה, פנה לרב זוננפלד.

דר' ואלאך גר בחצר בעיר העתיקה, ובאותה חצר גר גם תלמיד חכם.  כאשר זה היה חוזר בלילה מלימודו, מיהר דר' ואלאך לפתוח לפניו את השער, כדי לקחת חלק, ולו גם קטן, בלימודו של התלמיד חכם.

גם מעסקנות ציבורית שאינה שייכת לרפואה, לא משך דר' ואלאך את ידו, ופעל רבות למען הקהילה:

בשנת תרנ"ט (1899) היתה בצורת והמחירים של הקמח האמירו.  דר' ואלאך אירגן אנית קמח מגרמניה.  הקמח שהיה בה חולק לפי הכוללים, ולפי מספר נפשות.  המחיר היה מחיר הקרן ללא רווחים, וכך היה קמח ליהודים, וגם הערבים שמכרו קמח חייבים היו להוזילו.  הכסף שנותר מעיסקה זו נוצל לקנית עצים להסקה באותו חורף שהיה קשה.  עצים אלה חולקו לעניים לפי כרטיסים ובחינם.

דוקטור ואלאך למעשה הקים את בית החולים שערי צדק וניהל אותו עד שנת 1947.  הוא המשיך להתגורר בבניין בית החולים עד לפטירתו בשנת 1957.

ליד בית החולים בית קברות קטן מתקופת מלחמת השחרור ושם קבור דר' ואלאך.

על קברו כתוב:

"פ.נ עבד ה' הרב הרופא משה ואלאך בן יוסף מיסד ומנהל בית החולים שערי צדק. נאמן ל – ה' ולתורתו מעודו. שהקדיש את חייו לתיקון עולם ולהעמדת הדת על תילה. נולד כ' טבת תרכ"ז. נפטר ז' ניסן תשי"ז ת.נ.צ.ב.ה.