.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
.
כאן היה קולנוע ציון בירושלים
אחד המוסדות החשובים של ירושלים שנעלמו יחד עם הקידמה שהגיעה לעיר,ויחד עם יתרון החישוב הכלכלי על פני הרצון לשמר מיבנים היסטוריים, הוא קולנוע ציון.את איזור כיכר ציון לפני בנית הקולנוע מתאר שמואל אזרחי בריסקר בספרו "בניתי בית":
"אלה מתושבי ירושלים המכירים את העיר מלפני למעלה מחצי יובל שנים, זוכרים כי ברחוב יפו, בין שכונות "אבן ישראל" ו"נחלת שבעה" היה שטח כמעט ריק, ובמקום רחוב המלך ג'ורג' היה שדה רחב ידיים, שנזרע שעורה בתקופת החורף, והפך בתקופת האביב לשטיח ירוק גדול. מכאן והלאה השתרע "גן אנטימוס" העזוב, שבתים עתיקים וברושים בודדים מפוזרים אי פה אי שם ברחביו. בשטח זה נמצאים כיום רחוב בן יהודה, הבנין הגדול של סנסור, וכיכר ציון……
רחוב החבצלת וכל הבנינים הגדולים שמשני צידיו היה שטח ריק, שעליו רבצו עדרי צאן של ערבים, והם נהנים בעקבם אחר התנועה ברחוב הראשי של ירושלים הבירה."
אולם קולנוע ציון הוקם בתחילת שנות ה – 20 של המאה ה – 20, כאשר קדם לו צריף פח. בתחילת דרכו היה למעשה ראינוע, כלומר הצופים ראו סרט ללא קול – סרט אילם. את הסרט ליוותה תזמורת קטנה או פסנתר.
לפני מלחמת העולם הראשונה הגיע לירושלים נוצרי בשם "ג'וריני" ששכר את צריף הפח שהיו בו 400 מקומות מהפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, כדי להקים שם ראינוע. בשנת 1915 עבר המקום לידי הטמפלרי "סמואל פייג" שהמשיך בדרכו של ג'וריני. בשנת 1916 הועבר המקום לידי היהודי "ישראל גוט". גוט עלה מלבוב בשנת 1911 והיה מורה ב"בצלאל" למקצועות המתכת והפיסול. בשנת 1919 נכנס שותף לגוט בשם: "יצחק פרץ". את השם "ציון" נתן למקום ישראל גוט, ויותר מאוחר קיבל גם הכיכר את שמו מהקולנוע.
את החוויות מהראינוע מספר מספר יעקב יהושע בספרו: "ירושלים תמול שלשום":
"בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה נהרו לראינוע זה, בעיקר אנשי חילות הברית שמילאו את רחובותיה של ירושלים, ו"בני עמך" שביקשו להתענג על המראות היפים אשר ראו על הבד. מראות אלה הקסימו אותם ומשכו את תשומת ליבם.
במשך שנים רבות שימש "סינימה סיון" אותנו ואת שכנינו. תרבושים וכובעים ישבו אחד על יד השני בשלוה וברעות.
ראינוע זה שימש מעין מועדון יהודי-ערבי. בין כתליו נשמעו קריאות ההתפעלות של הנוער היהודי והערבי כאחד, למחזות האהבה שהוקרנו על המסך.
במרוצת השנים הפך הראינוע את צורתו הראשונה ולבש צורה חדשה. על חורבותיהם של הפחים המגולוונים הוקם מבנה בנוי מאבן. אולם אנו ילדי ירושלים של שנות ה – 20 עוד מעלים בזיכרוננו את אותו צריף הפח המגולוון, ואת החורים שנקבנו בכותל המערבי שבו, וזאת כדי לזכות ולראות את הגיבורים שעלו וירדו על במותי ההצלחה. ולאחר שהסדרן בראינוע הבחין בעיניים הנוצצות שנראו מבעד לחורים שנקבו בפח המגולוון, נמלטו הנערים על נפשם ומצאו מחסה בשדות הריקים. באותם ימים נהגו בעלי הראינוע להזמין בשעת הקרנת הסרט האילם תזמורת קטנה שמתפקידה היה ללוות במנגינותיה את גיבורי הסרט בשעת פעולתם. אם התחוללה מלחמה על הבד, היתה התזמורת מזדרזת ומשמיעה שירי קרב סוערים, ואם זוג אוהבים התעלסו באהבה, היו חברי התזמורת פותחים במנגינות רוויות אהבה וחלומות נעורים.
כך סייעו חברי התזמורת לקהל הצופים לחדור לעמקו של הסרט, שלא כולם עמדו על משמעותו ותכנו. כשהיו חברי התזמורת אוספים את כליהם, היו הילדים שנפשם כלתה לראות את גיבורי הסרטים, מתרוצצים סביבם ומציעים להם את עזרתם…….נערים אלה קיוו כי תמורת מצוה זו שהם גומלים עם חברי התזמורת הקשישים יזכו לשכר, דהיינו כניסה חפשית לראינוע ציון."
ועל חשיבות הראינוע לתושבי העיר מספר יעקב יהושע:
" בלכתנו לראות סרט, ביחוד במוצאי שבתות, נהגנו להיפגש בכניסה לאולם לפני התחלת ההצגה, עם מחצית מתושבי ירושלים. כולנו ידענו בימות השבוע מי ומי ביקר בראינוע במוצאי שבת. זה היה המפגש השבועי של בני ירושלים.
ראינוע ציון היה מועדון משפחתי. את בעל הראינוע מר ישראל גוט, בעל הקומה הקטנה, השתקן והצנוע פגשנו בכל ערב יחד עם רעיתו, והם קיבלו את פניהם של תושבי ירושלים בסבר פנים יפות.
נדמה היה כאילו תושבי ירושלים לא באו כדי לראות סרט אלא כדי להפגש עם מכרים וידידים."
בשנת 1920 קרס מבנה הפח בשלג, ומספר יהודה האזרחי בספרו "עיר אבן ושמים":
"אסונות רבים עטו על העיר. אולם ציון ברחוב יפו – שהוקם בזמנו כדי להציג סינימה, בליווי נגינה של פסנתר צורמני, בפני אזרחי הבירה, ואף שימש כמקום למיטינגים פוליטיים, היה בנוי בעיקרו לוחות פח. משנערם עליו השלג, קרס, כרע, צנח, נפל, ודי וזהו!! אין סינימה בירושלים.
אכן כעבור זמן נבנה על חורבותיו אולם אחר, בנוי אבן – מעתה, לא סינימה אלא ראינוע, מודרני לגמרי, עם כסאות במקום ספסלים, ועם במה, ופסנתר אחר, צורמני אף הוא, שניטע בקידמתו, כדי לענג כל נשיקה מוגדלת, שם, על הבד, בפכפוך רומנטי ענוג של מוזיקה דמוית שופן, וכדי להמריץ כל דהרת סוסים, שם, על הבד, בהלם מנענעים נחפז משפעת רוסיני."
בשנת 1931 הגיע הסרט המדבר הראשון. ומספר יעקב יהושע:
"לא נשכח את אותו מוצאי שבת ההיסטורי שבו נפרד הראינוע מהסרט האילם ופתח בסרטים מדברים. וזכורני כי הסרט הקולני הראשון היה הסרט "סווני בוי" בהשתתפותו של השחקן אל ג'ונסון – היהודי, שהופיע בדמות כושי, ושר בהתרגשות את השיר "סווני"."
בשנת 1936 נבנה בית משרדים גדול בן חמש קומות בחזית קולנוע ציון. הבעלים גרו בקומות העליונות שלו.
בשנת 1981 נהרס הקולנוע ונשארה רק הכיכר הנושאת את שמו. את הקולנוע ביכה משיח אבידן סגן עורך של "ירושלים הבירה":
"שני דורות שלט הבנין בקומתו הזקופה על כיכר ציון, הנציח את שמו על הכיכר, והיה אחד המונומנטים של ירושלים. עתה הוא עובר מן העולם. אין סנטימנטים בעולם מתחדש. עם אבני הבנין יעקרו הזכרונות והחוויות שהיו קשורים בקולנוע זה. את מקום הבנין ההולך ומתפרק, יתפוס בודאי בימים הקרובים בנין רב קומות. ספק אם השם "קולנוע ציון " יאמר משהו לבני ירושלים של מחר, אבל השם "כיכר ציון" ישאר לדורות. זוהי כיכר שהיה לה קולנוע משלה, זכר לקולנוע שהיה לו כיכר משלו"
