מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
קולנוע סמדר
קולנוע סמדר נמצא ברחוב לויד ג'ורג' 4 בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים. זהו בית הקולנוע היחיד ששרד מתקופת המנדט ועד ימינו (7/2018).
את בניין הקולנוע בנה גוטליב בוירלה הבן – טמפלרי שגר בבית הסמוך, בשנת 1928. מעניין שהבית בנוי מלבני סיליקט זולות בסגנון ה-"ארט דקו" למרות החוק שחייב בניה באבן בירושלים. לא ברור איך הוא קיבל אישור לכך, אם כי יש האומרים שהבריטים איפשרו בניה באבן הזו כדי לזרז את הבניה לטובת החיילים הבריטים שנהנו מאד מבית הקולנוע הזה. לבית הקולנוע קרא בוירלה – "אוריינט"
בשנת 1934 עבר בית הקולנוע שיפוצים בתקווה למשוך לקוחות יהודיים אבל בדיוק באותם שנים עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, וכששמעו בירושלים על היחס שלהם ליהודים החרימו תוצרת גרמנית וגם ביקור בבית הקולנוע. בעלי בתי הקולנוע היהודיים בירושלים, ציון, אדיסון ועדן, ניצלו את המצב וטענו שבוירלה הוא סוכן של היטלר. בוירלה עצמו נזעק לענות להם ואף איים בתביעה משפטית שכן הוא התנגד לנאציזם, סרב לתלות על הבניין את דגל צלב הקרס ואף לא איפשר לגורמים נאציים בירושלים לקיים כינוסים באולם שלו וגם לא הסכים להקרנת סרטי תעמולה נאציים.
הדברים האלה גרמו לכך שהוא למעשה היה בין הפטיש לסדן שכן בשל פעולותיו ודעותיו הוא הוחרם גם על ידי הטמפלרים הנאציים.
הפתרון של בוירלה היה החכרה של האולם ליהודי – איתן בלקינד שקרא למקום "קולנוע אפרת". ראש הסניף הירושלמי של המפלגה הנאצית בירושלים – לודויג בוכהלטר זעם ושלח לבוירלה מכתב בו נכתב בין השאר:
"על השכרת בית הקולנוע ליהודים…בקשר לכך מותר לציין ולהסב את תשומת ליבך לתוצאות האפשריות של צעדיך עבורך ועבור בני משפחתך…אנו החותמים בהייל היטלר
נ.ב "אנו מבקשים להתייחס למכתב זה כסודי, ולדאוג לכך שלא יגיע לידיים יהודיות."
לאחר שלשה חדשים חזר הקולנוע לידיו של בוירלה שהמשיך להפעיל את הקולנוע ללא הצלחה מרובה.
כאשר פרצה מלחמת העולם השניה גורש בוירלה יחד עם כל הטמפלרים, לא לפני שהשכיר את האולם לערבי נוצרי בשם שטאקלף שקרא לקולנוע – "קולנוע ריג'נסי". שטאקלף הפעיל את הקולנוע במשך 7 שנים בין 1940 – 1947.
לאחר קום המדינה נמסר בית הקולנוע לארבעה חיילים משוחררים. הם הכריזו על תחרות לבחירת שם לבית הקולנוע עם פרס של כניסה חינם לשנה. השם שנבחר היה "סמדר" אותו הציעה נערה אלמונית בת 14.
לאט לאט ירדו השותפים מהשותפות ונשאר רק אריה צ'צ'יק בתור בעלים יחיד.
צ'ציק למעשה עשה הכל בבית הקולנוע: הוא היה המקרין, הסדרן, מוכר הכרטיסים ומוכר סנדויצ'ים כשעל ידו עזרה לו אשתו. בנותיו היו מנקות.
בסוף שנות ה – 70 החליף צ'צ'יק את כסאות העץ הגרמניים בכסאות אותם הביא ממילנו אחרי ששימשו באופירה של עיר זו.
צ'צ'יק נהג להביא סרטים שכבר הוצגו להצגה חוזרת, ובעיקר יזכרו "שני סרטים בכרטיס אחד" אותם נהג להציג בשעות אחר הצהרים. היו אלה סרטי מלחמה, מערבונים וסרטים דומים שהוקרנו פעם שניה. ומכיון שהסרטים היו ישנים היו בהם קרעים, וכשהסרט הפסיק התחילו הצופים להשתולל ולקלל את צ'צ'יק ואת אמו כאשר הם רומזים למקצועה המפוקפק (שברור שלא היה ולא נברא). יש הטוענים שרוב הצופים לא באו לראות את הסרט אלא חיכו בכיליון עיניים לבלגן בזמן ההפסקות בסרט. צ'צ'יק פרש בשנת 1973.
מאמצע שנות ה – 90 פועל בית הקולנוע במסגרת רשת בתי הקולנוע "לב" המציגה במקום סרטי איכות.
החל משנת 2009 החלו לדבר על מכירת הקולנוע והפסקת פעולתו כאשר גופים שונים התערבו כדי למנוע את סגירת בית הקולנוע ולדאוג לשימור המבנה. בין השאר היו אלה סיעת "התעוררות" בעיריה וכן גם התארגנות ציבורית. נכון להיום – יולי 2018 , הקולנוע עובד, כאשר באותו בנין פועלים גם בית קפה ומלון קטן של רשת "בית קטן" שנקרא "בית קטן במושבה".