מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
כאן היה קולנוע רקס
קולנוע רקס נכנס לתודעה בגלל שירו של יוסי בנאי "אני וסימון ומואיז הקטן":
אני זוכר קולנוע רקס ביומיות
ומרחוק פעמונים של כנסיות
ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים
לעוף איתן רצינו עד לעננים
עברו שנים מאז, עכשיו העיר גדולה
מסימון לא שומעים, אפילו לא מילה
ומואיז הקטן, לאן הוא נעלם
וגם קולנוע רקס כבר לא קיים…
קולנוע רקס היה ברחוב "שלומציון המלכה" או כמו שקראו לו אז "פרינסס מרי". השטח היה שייך לפטריארכיה הארמנית ואת הבנין בנה ערבי נוצרי בשם ג'וזף אלבינה. הקבלן היה יונה פרידמן. כאשר אלבינה התקשה לשלם לפרידמן הפך פרידמן לשותף. השותפות הולידה עוד קולנוע קטן בבנין בשם "קולנוע סטודיו". בקולנוע רקס היו כ – 1300 מקומות ישיבה, וחימום מרכזי, והסרטים יועדו בעיקר לקהל הערבי. הסרטים ברובם היו ערבים בהפקת החברה המצרית "נייל פילם" (סרטי הנילוס), אבל מכיון שמדובר בתקופת המנדט בית הקולנוע כיוון גם לקהל החיילים והפקידים הבריטים.
הקרנת הבכורה היתה בתאריך 16/6/1938 בנוכחות הקונסול המצרי והסרט שהוקרן היה "החייל המקצועי" על פי ספור של דיימון רייניון. תזמורת בללייקות הנעימה את זמנו של הקהל.
קולנוע רקס הותקף פעמיים על ידי האצ"ל:
ב – 17/5/39 הכריז המנדט הבריטי על מדיניות הספר הלבן, מדיניות שפגעה ביישוב היהודי. ב – 19/5 נעצר מפקד האצ"ל דוד רזיאל ואז החליט הארגון לפעול נגד מטרות ערביות בכל הארץ. בירושלים הוחלט לפעול נגד הקולנוע הערבי רקס שרוב הבאים אליו היו ערבים ואנגלים. המפקד של המבצע היה יעקב אליאב.
ב – 29/5/39 הגיע איש האצ"ל מצליח נמרודי אל הקולנוע כאשר המעיל שלבש היה מלא חומר נפץ מחובר לשעון. אל היציע של הקולנוע הגיעו גם שלשה זוגות אנשי אצ"ל והתישבו בשורה הראשונה.
וסיפר מצליח נמרודי: (מתוך אתר דעת):
" לא שמתי לב לסרט כי הייתי מתוח מאוד. תקתוק השעון לא נתן לי מנוח והזמן התקרב במהירות. שבע דקות לפני הפיצוץ, פשטתי את מעילי והנחתי אותו על גב הכיסא מול מושבי. קמתי, ביקשתי סליחה מן היושבים על-ידי ויצאתי. חששתי שמישהו יקום ויצעק אחרי ששכחתי את מעילי, אולם הסרט היה מותח ואיש לא שם לב אלי. עזבתי את האולם. ביקשתי מן הסדרן כרטיס כדי שאוכל לחזור, בתואנה שעלי לפגוש מישהו בחוץ. הסדרן היה אדיב ובקשתי לא עוררה אצלו כל חשד." כאשר המעיל התפוצץ זרקו מן היציע שלשת הזוגות פצצות מאולתרות שהוחבאו בתוך קופסאות של בונבוניירות, אל האולם תחתיהם, ובחסות הבלגן נעלמו. מן הפיצוץ נהרגו 5 אנשים ונפצעו 18 (בין ההרוגים היה גם יהודי אחד ובין הפצועים היו שני יהודים). הנזק היה 20,000 לא"י (לירות ארץ ישראליות).
למחרת הכריז המפקד הצבאי של ירושלים על סגירת כל בתי הבילויים היהודים בעיר.
האולם נפתח שוב בחודש ספטמבר בשל ריבוי החיילים שהגיעו ארצה עם פתיחת מלחמת העולם השניה, והצורך לספק להם בידור.
על חווית הצפייה בקולנוע רקס מספר אליהו נאווי בספרו "מספורי המזרח התיכון הישן":
"קולנוע רקס שימש כמקום מפגש של ערבים, יהודים ובריטים שבאו לצפות במבחר הסרטים הערביים, במערבונים, בסרטי מתח ובסרטי פעולה שלא אחת הסתיימו בתגרות ובקטטות, שכן באי הקולנוע נטלו חלק בכל הנעשה על המסך, ולא הסתפקו בצפייה. איך היה הסרט? שאלנו לא פעם…הסרט לא משהו מיוחד, אבל המכות אחרי הסרט היו ממש כיף".
בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם ב – כ"ט בנובמבר 1947 התנפלו ערבים מוסתים ב – 2/12/47 על המרכז המסחרי בממילא וערכו בו שמות. האצ"ל כתגובה החליט שוב לפעול נגד קולנוע רקס. המפקד היה מנשה סולומון. הפעם חדרו אנשי האצ"ל ב – 4/12/47 לחדר המכונות והציתו את החדר והאולם. ההקרנות בקולנוע רקס פסקו.
כיום במקום בניין הקולנוע ניצב בניין משרדים גדול של האחים ישראל.