.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
בתי הכנסת הספרדים
ר' משה בסולה ביקר בירושלים בשנת 1523 והוא מספר על בית הכנסת היהודי וכותב: "בית כנסת אחד יש בירושלים , ויפה הוא….."
בית הכנסת הזה הוא בית הכנסת המכונה הרמב"ן.
בשנת 1588 נאסרה התפילה על היהודים בבית כנסת זה, והם נשארו ללא בית כנסת.
היהודים נאלצו להתפלל בבתים פרטיים, אבל הצורך הביא אותם לבנות בתי כנסת זמניים – ארעיים, כאשר רוב המבנה, כולל גגו, עשויים עץ. לפי החוקים המוסלמיים המכונים "חוקי עומר", אסור היה לבנות בתי כנסת חדשים, ולכן בתי הכנסת הללו נבנו במפלס נמוך, שלא יבלטו, ובצורה ארעית – כלומר שלא בבנין של קבע (גג עץ).
ההתחכמויות הללו, כולל מתן שוחד הגון, איפשרו את קיומם של בתי הכנסת שהיוו את תחילתו של מרכז התפילה המכונה: " בתי הכנסת הספרדיים."
כלומר תחילת בנית בתי הכנסת הספרדיים היה בסוף המאה ה – 16 תחילת המאה ה – 17. אז נבנו בתי הכנסת "ר' יוחנן בן זכאי" המכונה גם "קהל קדוש גדול",ובית הכנסת "אליהו הנביא" המכונה "קהל קדוש תלמוד תורה". לא אכנס כאן לויכוח מי קדם למי, ואסתפק רק בקביעת העובדה ששניהם נבנו בערך באותה תקופה.
משמו של בית הכנסת אליהו הנביא – "תלמוד תורה" אפשר להבין שהמבנה מלבד היותו מקום תפילה, שימש גם כמקום חינוכם של ילדי הקהילה – שבתקופה הזו הרוב בה היו מצאצאי מגורשי ספרד.
שני בתי הכנסת האחרים הבנויים באותו מתחם, נבנו כמאה שנה לאחר בנין שני בתי הכנסת הראשונים.
במחצית הראשונה של המאה ה – 18 חל גידול באוכלוסיה היהודית בעיר, ובתי הכנסת היו צרים מלהכיל, וכך הוקם בית הכנסת "האמצעי", שכנראה שימש כעזרת נשים לבית הכנסת יוחנן בן זכאי טרם היותו בית כנסת עצמאי.
האחרון לבניה היה בית הכנסת "איסטנבוליס", שנבנה כעשרים שנה לאחר הקמת בית הכנסת האמצעי, ושמו ניתן לו על ידי מתפלליו, שציינו בשמו את מוצאם.
את הקמת בתי הכנסת מסכם יהוסף שוורץ בספרו "תבואות הארץ":
"קהל ספרדים בחרו להם מקום אחר והוא בית הכנסת הגדול הנקרא "קהל ציון", ואחר זמן רב וירב העם, הוסיפו בית כנסת הנקרא "קהל תלמוד תורה", הסמוכה לקהל ציון. וברוב הימים ברוב העדה לא יכילו ב' קהילות את כל העם, הוסיפו עליהם, ויעשו מעזרת קהילות גם כן קהל, והוא קהל הקטן "קהל אמצעי. ובערך לאחר כ' שנה שנעשה קהל אמצעי, נעשה עוד קהל מעזרת הקהל הנזכר, והוא "קהל איסטנבוליס."
כלומר כבר במחצית המאה ה – 18, היו במתחם ארבעה בתי כנסת, ששרתו את העדה הגדולה בירושלים – העדה הספרדית.
מכיון שבסיס בנית בתי הכנסת היה ארעי, וגם רוב בניתם היה עץ, מצבם הפיזי הלך והתדרדר, והתפילה במקום נהיתה מסוכנת וקשה.
תאר את המצב ר' רפאל מחלוף אברהם חייט – שד"ר במרוקו (מתוך "שלוחי א"י" – יערי):
"בתי הכנסיות מלאים זיו כבדו מזוקן, בנס היו עומדים – מטים ועומדים,…..כתליהם כאהלי קידר צללו וחרבו,….וישראל בדלותם ובשפלותם עשו אותם ריקועי פחים, לוחות ושברי לוחות…. שאינם יכולים לעמוד ברוח מצויה…..וכל העם אשר בתוכה צדיקים, אין להם מנוחה בחמה מפני החמה, וכשהיו שומעים קול המון גשם – אלה מפה ואלה מפה מבריח מן הקצה אל הקצה, וילט פניו באדרתו, ותפילתם מהרה עד שיגמור הברכה, (ובתי הכנסת) נעשים כבריכה, והם פורשים ובוכים, אוי לעינים שכך רואות."
הבעיה היתה שארעיותם של בתי הכנסת היתה מכוונת, שכן הפיכת המבנים למבני קבע, היתה מנוגדת לפוליטיקה המדינית והדתית של התורכים, ולכן לא איפשרו את שיפוצם. אבל כל זה השתנה כאשר מוחמד עלי שליט מצרים התמרד נגד השילטון המרכזי בשנת 1831, כבש את א"י, והשליט בה שלטון נאור יותר בעזרת בנו החורג – איברהים פחה.
ומספר לודויג פרנקעל בספרו "ירושלימה":
"הבנין הנושן הזה כבר התמוטט לנפול, אך לא נתנה הממשלה רישיום להחזיק את בדקיו, עד בוא הפחה איברהים, ותחת שבט משלו חידשו את בינינו."
השיפוצים בוצעו בשנת 1835. נבנה גג אבן, בתי הכנסת אוחדו תחת גג אחד, ולמעשה שימשו כמרכז הרוחני הספרדי עד לנפילת הרובע במלחמת השחרור.
לאחר מלחמת ששת הימים שופצו בתי הכנסת, הוכנס בהם ציוד שברובו הובא מבתי כנסת איטלקיים שחדלו לפעול, וכך עומדים בתי הכנסת הללו כיום, יפים ומרים ומושכים אליהם את קהל המבקרים ברובע היהודי.
.
למאמרים על בתי הכנסת הספרדיים: