.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
בית כנסת הרמב"ן
כאמור (בפרק א') בצמוד לבית הכנסת המכונה הרמב"ן נבנה מסגד ע"י יהודי מומר, והסמיכות הזו בין בתי התפילה היהודי והמוסלמי , לבד מהמתיחות, גרמה לכך שהגישה למסגד היתה קשה ולא נוחה.
ליד המסגד מדרום היה בית הקדש יהודי, והוא התמוטט בגשמים של שנת 1473. את מהלך המאורעות לאחר ההתמוטטות מתאר מוג'יר א – דין, שכיהן כשופט מוסלמי בירושלים בסוף המאה ה – 15 תחילת המאה ה – 16, וכתב ספר מפורסם על ירושלים וחברון.
והרי תמצית תיאורו:
המוסלמים התנגדו לשיקום הבית לאחר שהתמוטט, כיוון שראו הזדמנות לשפר את הכניסה למסגד. בית הדין המוסלמי בירושלים לא קיבל את דבריהם, ואישר את הקמת הבית מחדש.
הוגש ערעור מוסלמי לסולטן הממלוכי "קאית ביי" שישב בקהיר, כאשר הטיעון המרכזי הופנה לעבר בית הכנסת שהוא "חדש" ואסור לפי "תקנות עומר". הסולטן ציוה לדון בענין שוב, ועד אז בית הכנסת יהיה סגור.
היהודים ערערו על סגירת בית הכנסת, ואכן הסגירה בוטלה, אבל פתיחתו הותנתה באישור בית הדין בירושלים. בית הדין לא אישר את הפתיחה, שכן הובאו עדים שטענו שבמקור מקום זה שימש כאורווה,
ולכן הוא בית כנסת "חדש", ואסור לפתחו לפי "חוקי עומר".
בקיץ 1474 הגיעה הוראה סולטנית לפתוח את בית הכנסת, והופצה שמועה בירושלים ששוחד יהודי עומד מאחורי הוראה זו. השמועה הגיעה לאזני הסולטן, שרגז מאד על כך, ולכן זימן אליו את אחד השופטים הירושלמיים לחקירה. השופט יצא לדרך אבל התחרט ולא הגיע לקהיר.
בנובמבר 1474 הרסו קנאים מוסלמים את בית הכנסת עד היסוד.
הסולטן כעס על שופטי ירושלים, הביא אותם לקהיר, הם הולקו, ננזפו, הודחו ממשרותיהם והוגלו מהעיר.
בשנת 1475 נבנה בית הכנסת מחדש במתכונת גדולה יותר, בפיקוח שופטים שנשלחו מקהיר.
את בית הכנסת תאר ר' עובדיה מברטנורא, שהגיע לירושלים 13 שנים לאחר המאורעות שסופרו לעיל, וכך הוא כתב בשנת 1488 (לפי אגרות א"י – יערי):
"בית הכנסת של ירושלים היום אין בה ספרי תורה כי אם מעט מזעיר, תחת אשר היו בה לפי הנשמע יותר משלש מאות ספרי תורה. ואין צריך לומר שאין בה לא מעילים של זהב, ולא כלי כסף אחד. בית הכנסת בנוי על גבי עמודים, וארוך, וצר ואפל, ואין נוגה לו כי אם מן הפתח ובתוכו בור של מים…."
את בית הכנסת מתאר גם הנוסע היהודי – איטלקי, משה בסולה שביקר בירושלים בשנת 1523 וכך הוא כתב: (מסעות א"י – יערי)
"בית כנסת אחד יש בירושלים, ויפה הוא עם ארבעה עמודים. התור ארכו ס"ג פידי (רגל), ורחבה כ"ח. ולפנים היכל, חדר עם ספרי תורה סביב – הם יותר מששים. הם מתפללים למזרח, והוא נגד בית המקדש. ואין לבית הכנסת אורה אלא מן הפתח שהוא במערב, וחלון קטן עליו, וגם ביום משתמשים באור נרות שמדליקים סביב."
אם נבחן את דברי ר' עובדיה מברטנורא ומשה בסולה, נראה ששניהם כותבים על בית כנסת עם עמודים, ומשה בסולה גם נוקב במספרם – ארבעה, כפי שזה היום.
אם נתרגם את מדותיו של משה בסולה למידות הנהוגות כיום, מתברר שהוא כותב על חדר שארכו כ – עשרים מטר ורחבו כ – שבעה מטר בערך – גם זה מתאים למידות העכשויות.
תאור נוסף המשותף לשניהם הוא – האפילה השוררת בבית הכנסת.
כלומר בית הכנסת המכונה הרמב"ן קיים במתכונתו הנוכחית משנת 1475 – אז שוקם ע"י הסולטן המממלוכי – קאית ביי.
בתקופה העותומנית שהחלה בתחילת המאה ה – 16, הועלו שוב ושוב טיעונים נגד בית הכנסת, אך הם לא השיגו את מטרתם. בית הכנסת אמנם לא נסגר, אבל היו התנכלויות למקום, וגם נגנבו פריטים מדי פעם.
בשנת 1587 סגר המושל המקומי את בית הכנסת, אבל הוא נפתח שוב בעזרת צו סולטני מקושטא. אבל זה היה רק דחיית הקץ, שכן שנה לאחר מכן הגיע צו סופי על סגירתו.
וכתב הכומר האיטלקי ג'ובני אלקרוטי שביקר בירושלים בשנת 1588:
"תורכי אחד ושמו אבו ספא נכנס עם ערב רב של תורכים לבית הכנסת, והשליכו לרחוב את כל החפצים שהיו בתוכו. אותו תורכי הפך אותו למסגד והקדישו למוחמד שלהם. ולכן נשארו היהודים המסכנים לא רק ללא בית כנסת, אלא נלקחה מהם כל תקוה להקים לעצמם בית כנסת אחר."
אם כן בית הכנסת נסגר בסוף המאה ה – 16, ורק באמצע המאה ה – 19 זיהה אותו החוקר יהוסף שוורץ, שכתב בספרו "תבואות הארץ":
"ונראה לי שבית כנסת הרמב"ן הנזכרת, היא בית הכנסת שלנו הנ"ל, ןכעת היא בית טחינה לצימוקים לעשות דבש. ושם עד היום עמודי שיש וכיפה גדולה ויפה, כמו שהזכיר הרמב"ן."
זהו למעשה המקור לשמו של בית הכנסת בימינו, וכדאי גם לציין שאין בבית הכנסת כיפה, וכנראה שיהוסף שוורץ לא היה בתוך המבנה, וסמך על איגרת הרמב"ן.
עד שנת 1948 המשיך המקום לשמש כבית טחינה לצימוקים לעשות דבש – כפי שמתאר יהוסף שוורץ, ורק לאחר מלחמת ששת הימים שוב זוהה, נוקה, וכיום הוא משמש כבית הכנסת העיקרי ברובע היהודי.
אישור לזיהוי היה בשנת 2011 אז התגלה בור של מים במקום, כפי שסיפר ר' עובדיה מברטנורה.
.
