.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
.
באשר לרכישת הקרקע של נחלת שבעה קיימת נקודת מבט שונה וקצת אגדתית:
נקודת מבט זו קשורה למושג נפוץ מהמאה ה – 19 – "החזקה".
החזקה נוצרה כתקנה נגד עלית המחירים מצדם של בעלי הבתים הערביים, שכן רוב יהודי ירושלים גרו בבתים ששכרו מהערבים, והיה צורך לשמור על רמת המחירים למרות הביקוש הרב.
ומסביר יהושע ילין בספרו "זכרונות לבן ירושלים" את רעיון החזקה:
"וזה דבר החזקה: יש תקנה קדומה אשר תקנוה רבני הספרדים הקדמונים, כדי לא למסור ממון ישראל ליד גויים, בהתחרות בשכירות בתיהם. עמדו ותקנו שכל בר ישראל אשר ישכור בפעם הראשונה בית מגוי, יש לו זכות חזקה, ואסור לאיש אחר לשכור הבית ההוא, בלתי בעל החזקה אשר כינוהו בשם "חזקיר". העובר על תקנתם יוחרם, ואסור לשום יהודי לשכור הדירה ממנו. והיה האיש השוכר ראשון, בא לפני הדיינים ומראה להם את שטר השכירות, והם היו חוקרים ובוחנים האמנם הוא השוכר הראשון; ובהוכחם כי כן הוא, כתבו לו שטר חזקה אשר נחתם בחותם הבית דין, והיו ראיה בידו וביד באי כוחו, כי לו זכות החזקה; וכן יש לו הזכות למכרה ולמשכנה כדין וכדת, כאדם העושה בקנין כספו. כמובן מצאו בזה היהודים עסק טוב, כי הגוי בעל הבית היה מוכרח להשתוות עם החזקיר לפי המחיר אשר קצב הוא, והחזקיר היה משכיר אחר כך בעילוי רווח של אחוזים הגונים."
תקנה זו הוותה באמת תריס הגנה בפני עלית מחירי הדירות, שכן בעל בית שלא השתווה עם החזקיר שלו, נשאר עם דירה ריקה שאי אפשר להשכירה.
כל זה היה נכון כאשר היהודים היו מאוגדים תחת כנפי התקנה, ואילו הערבים לא התאגדו כלל. החשש היה שאם יקום גוף ערבי מאורגן ויעלה את המחירים לכל הדירות בעיר, תקנה זו לא תעזור.
ואכן יום אחד קם ערבי בשם נימר שהיה הוא עצמו בעל כמה חצרות, היו הרבה בעלי חצרות ממשפחתו, וכן היו בעלי חצרות אחרים שלא ממשפחתו, אבל נתונים להשפעתו, ולכן היתה לו השפעה ושליטה כמעט על כל הדירות המושכרות בירושלים. הוא לא בא במשא ומתן עם בעלי החזקות, אלא ניגש ישר לבא כוחה של העדה האשכנזית כולה – ר' יוסף ריבלין.
בפגישה זו מסר נימר לר' יוסף ריבלין אולטימטום ובו הוא הודיע שב"מוחרם" הבא – שהוא החודש היחיד בשנה בו הרשו התורכים לעבור דירה – יעלו מחירי הדירות ב – 40%.
ר' יוסף ריבלין לא התבלבל והודיע שב"מוחרם" הבא ירדו מחירי הדירות ב – 40%.
פנה נימר אל ר' יוסף ריבלין ואמר לו: "אם לא תשלמו תוספת של 40% תפונו מבתיכם".
השיב ר' יוסף ריבלין: "אם תפנו את היהודים, נמצא אנו להם מקום חליפי".
החזיר לו נימר בציניות: "אולי תכניסו את היהודים ב"חצר שלכם" – (הכוונה היא חצר חורבת ר' יהודה החסיד) – ואף אם תהדקו אותם, את היהודים שלכם, הדק היטב, תעשו אותם דקים כקנים, ותעמידום זה ליד זה בלי רווח בניהם, גם אז לא תכילם החצר שלכם".
"אל נא תדאג אתה לכך" אמר ר' יוסף ריבלין " ליהודים שלנו נדאג אנחנו בלי להדק הדק היטב, בלי לעשותם דקים כקנים, בלי להעמידם זה ליד זה ללא רווח בניהם. אנו נמצא עבורם מקום ולא בחצר שלנו".
הם נפרדו כאשר כל אחד בטוח בעצמו, והחליטו: "נתראה במוחרם".
אז נוסדה נחלת שבעה, שכן נוצר פתאם תמריץ הכרחי ליציאה מן החומות, ולבניה יהודית. ובאמת ב"מוחרם" הבא הורידו הערבים בצורה דרסטית את מחיר דירותיהם, שכן אם המחיר לא יהיה נמוך, יש ליהודים אלטרנטיבה מחוץ לחומה.
סיפור זה בעל האופי האגדתי, הוא סיפורו של יצחק יעקב ילין – מורה, עתונאי וסופר, שנפטר בשנת 1964. וגם אם המקרה לא התרחש בדיוק כמו בספור, התהליך כולו בודאי התרחש.
ומסים יצחק יעקב ילין: "הנביא ישעיהו אומר: (פרק ס' פסוק י')"ובנו בני ניכר חומותיך" – אולי הכוונה לנימר, שבשל תאוות הבצע שלו יצאה ירושלים היהודית מחוץ לחומות, וניבנו שכונות חדשות".
ואולי ישעיהו התכוון למה שקורה היום, שפועלי בנין יהודיים בארץ בכלל, ובירושלים בפרט זה דבר נדיר.