.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
.
שכונת נחלת שבעה שבמרכז ירושלים נקראה בשם זה כדי להנציח את בוניה שהיו שבעה. הפרקים הראשונים בסידרה המוקדשת להקמת השכונה, יעסקו במקימים.
וכותב עליהם יעקב גליס בספרו "שכונות בירושלים":
"שבעה היו האנשים שקמו ויצאו את חומות העיר העתיקה, ותקעו יתד במדבר השומם והשורץ חיות טרף ושודדים לרוב. שבעה היו שהחזיקו מעמד גם אחרי ההתנפלויות הראשונות של הערבים, ואף אחרי שנפלו גם קורבנות אדם. היו אלה יהודים פשוטים, יהודים של כל ימות השנה, יהודי בית המדרש. הם סבלו רבות עד שראו את השכונה עומדת על מכונה. קרוביהם ומכריהם הסתכלו עליהם כעל אנשים שדעתם נטרפה עליהם, וביקשו מרבנים וראשי העדה שישפיעו עליהם, לבל יסכנו את חייהם על ידי יציאה למדבר. כמה מנשי המתישבים תבעו מבעליהן גט פיטורין, שמא יטרפו על ידי חיות טרף והן תשארנה עגונות כל ימי חייהן. היו גם טרגדיות משפחתיות על רקע זה, אך כל זה לא הועיל. השבעה יצאו, פרצו את חומות העיר העתיקה, והניחו את היסוד להקמת העיר החדשה".[
וכותב ש"י עגנון בספרו "תמול שלשום":
"אלו שגופם חביב עליהם יותר מבנין ירושלים נשתיירו במקומם. אלו שבנין ירושלים עליהם יותר מגופם, יצאו אל מחוץ לחומה, וקנו להם קרקע, ובנו להם שבעה בתים – בית לכל איש, וקראו לשכונתם נחלת שבעה, על שם שהיו שבעה. אלו שבעה בתים ראשונים שמחוץ לחומה, מלבד בתי יהודה טורא ובתי משה מונטיפיורי שנבנו כעשר שנים קודם לכן".
ראשון לכולם היה ר' יוסף ריבלין:
ר' יוסף ריבלין, נצר להלל ריבלין – מתלמידי הגר"א וממחדשי הישוב האשכנזי בירושלים, למד בצעירותו בישיבות: "עץ חיים" ו – "אור החיים", וכשבגר הפך לעסקן, ממקימי ה"ועד הכללי כנסת ישראל".
במסגרת פעילותו בעניני צבור עזר למאות עניים שאיכלסו את העיר,דאג לבנית שכונות והקמת מוסדות, וכמעט שלא היה ענין צבורי בחיי ירושלים שידו לא היתה מעורבת בו.
כתב עליו יחיאל מיכל פינס בעיתון החבצלת:
"הוא האיש אשר החל בבנין הפרוורים מחוץ לחומת ירושלים. הוא הניח את אבן הפינה לאגודת נחלת שבעה, ויסד את מאה שערים, ויבן את משכנות ישראל, וישם זיכרון לשר מונטיפיורי בשכונות: מזכרת משה, אהל משה וימין משה, ועל ידו התכוננו: כנסת ישראל, עזרת ישראל, זכרון טוביה ושערי צדק. כל הפרוורים האלה מצבות קיימות המה לדור דור, אשר אין בכוח כל עין צרה ולב רע לבטלן. כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ תענינה: ידים אמונות בנו אותנו, ולא נמצא בנו מיחוש גזל אפילו שווה פרוטה".
כותב עליו ש"י עגנון בספר "תמול שלשום":
"ועדיין זוכרים זיקני ירושלים את ר' יושי ריבלין. עשרים וחמש שנה היה סופר נאמן, ביום היה יגע עם העניים, ובלילה היה יגע על התורה, וכל ימיו לא ראה טובה. מטה שכמו לסבול צרות ויסורים בלב טוב וברוח נמוכה, וכל הממון שבא לירושלים נתחלק על ידו, והוא לא אכל בשר ולא שתה יין, ואפילו בשבתות וימים טובים. הסתפק בפת שחורה ובקהווה שחורה, וכשנפטר מהעולם לא הניח לאלמנתו ויתומיו אפילו מזון סעודה אחת, אבל הניח אחת עשרה שכונות שהוסיף לירושלים".
גם פנחס גרייבסקי העלה קוים לדמותו בחוברות:"זכרון לחובבים ראשונים", וכך הוא כותב:
" איש היה בירושלים ור' יוסף ריבלין שמו. תם וישר וירא אלקים, למדן, דרשן, מטיף, נואם, נעים, וגם מושך הרבה בעט סופר. בעל נפש עדינה היה האיש, רחמן וטוב לב מטבעו,…. ויהי לתפארה לאחיו הארץ – ישראלים…כשמחה בקציר כן היתה שמחתו תמיד בעת שזכה לראות חנוכת אחת השכונות שנתכוננו על ידיו, אחת אחרי השניה. הרבה יש לירושלים בירתנו להודות לאיש רב פעלים זה, שעבד בלי הפוגות ובלי לאות לטובתה ולטובת בנינה. אכן צדקו ועדי השכונות שכינוהו בשם: "המיסד העיקרי של השכונות בירושלים", אשר אחרי הרמב"ן לא זכה לתואר בלתי שכיח זה איש זולתו".
הרבה אגדות הלכו על דמותו של ר' יוסף ריבלין. מספרים שסבו, ר' משה, בא אליו בחלום ואמר לו ש"ציון" היא בגימטריה "יוסף" כשמו, ובזכות פעילותו למען ציון תתגשם תפילתו הגדולה לצאצאים ואכן בשנה הראשונה להתישבותו בנחלת שבעה, נולדה לו בת לאחר 15 שנה ללא ילדים.