.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
חלק גדול מיהודי פרס שהגיעו לירושלים בסוף המאה ה – 19, הגיעו בחוסר כל, ושפלת מצבם גרמה לניסיון לגרשם מהארץ.
כותב עיתון "החבצלת" י"ב שבט תרנ"ד (1894):
"מחזה אימה חזינו ביום רביעי לשבוע זה בעירנו, מחזה מרגזת לב ונפש. משפחות רבות מאחינו בני ישראל תושבי פרס, באו זה ירחים להאחז בעירנו, להמלט בה מעול הגלות הקשה הרובץ על בני עמנו בערי פרס. רובם בעוני וחסר כל באו הנה, וישליכו על הציבור יהבם, ובנדבות אשר אספו מאיתנו – תושבי ירושלים, החיו את נפשם. פתאם נגזרה עליהם גזירה מאת הממשלה הרוממה לעזוב כולם את ירושלים. סיבת הגזירה לא נודעה עוד, אך תהי מה, לפי פקודה רוממה פקד כבוד פחת עירנו לגרשם. ובשבוע זה אספום שומרי הפאליציה (היא המשטרה התורכית), ויביאום אל בית הפקודות (בית הסוהר), אשר מחוץ לעיר, לשלחם ליפו. למאה חמישים נפשות: אנשים, נשים וטף עלה מספר הנתפסים, ויאסרו גברים לבד ונשים לבד, וצעקותיהם ובכיותיהם עלו וגבהו למעלה מראש. שם שמים בישראל נתחלל, ולב כל איש המשתתף בצרת אחיו נשבר לרסיסים למראה הנוראה הזאת."
הועד הכללי הספרדי כתב לעורך "החבצלת" בתאריך י"ד שבט תרנ"ד (1984), ובין השאר הוא סיפר במכתבו:
"ובהיודע דבר הגירוש אלינו, מיהר כבוד הרב הגאון המפורסם "יש"א ברכה" (הרב יעקב שאול אלישר) בליוית השר חיים אהרן ולרו אל כבוד פחת העיר, לבקש מלפניו לחוס ולרחם על האומללים האלה, ולתת למצער הארכה של ימים אחדים, אך לדאבון ליבנו לא נעתר לבקשתם, ויתן פקודה נמרצה לשר השוטרים, להחיש מעשיו ולגרש את האומללים האלה."
למרות שב – "החבצלת" נאמר שלא ידועה סיבת הדבר, כתב רפאל חיים הכהן, שהיה אף הוא בין העולים כילד, בספרו "אבנים בחומה":
"מה שיכולנו לדעת מהעיתונות פירסמנו, אבל היו כאן עובדות ומעשים שלא פורסמו. מסרו לנו שאחד מעסקני העדה הספרדית, ולא נזכיר את שמו, הוא שהודיע למושל ירושלים כי העניים הפרסים מפריעים בבתים ובחנויות, בבואם לדרוש מתנות חסד."
היהודים יוצאי פרס נכלאו בחנויות שליד מלון קמיניץ (איזור הדוידקא של היום).
כאשר ראו פרנסי עדת היהודים שאי אפשר להשאיר את האומללים אסורים בחנויות לעיני העוברים והשבים, השתדלו לפני השלטונות, והעבירו אותם, תחת משמר שוטרים כבד, לחצר בית הספר למל.
על הלילה בו שהו המגורשים בבית הספר למל, כתב אפרים כהן רייס – מנהל המוסד בספרו "מזכרונות איש ירושלים":
"עייף ויגע מעמל היום נכנסתי בשעה מאוחרת בלילה, לאחר שהוכנה ארוחת ערב לשבויים, לחדרי שבבית הספר, לתת תנומה לעיני. קולות יללה ובכי בקעו ועלו באזני. אין זאת כי אם התחרטה המשטרה ובאה לאסרם שנית, חשבתי בליבי. מיהרתי אל אולם בית הספר, והנה ה"פרסים" יושבים לאורך הכתלים, ועורכים "תיקון חצות". המחזה נגע עד ליבי. אף אני ישבתי לקונן עמהם."
למחרת בבוקר נשלחו האנשים ליפו בדרך לגרוש מוחלט מארץ ישראל, ומספר רפאל חיים הכהן:
"חמישה קרונות עם שוטרים באו להעלות את האסירים עליהם ולשלחם ליפו. מי שלא ראה את המחזה המחריד הזה באותה שעה, לא ראה מחזה תוגה מימיו. אנשים, נשים וטף נלקחו על ידי שוטרים במכות אכזריות, והעלו אותם על הקרונות בעל כורחם. רבים השליכו עצמם לארץ, מנשקים את העפר, וממאנים לעזוב את המקום. אחדים נפצעו, מרוב המכות, עד שהיו שוטטים דם, ולא רצו לעלות על הקרונות, אך השוטרים העמיסו אותם בכוח על הקרונות, והשיירה התחילה לנסוע בקול בכיה ויללה שאי אפשר לתארה."
הישוב החליט להתגיס למען עולי פרס, ולמטרה זו נאסף כסף, הן בארץ והן בחו"ל. כסף זה ניתן כשוחד פדיון שבויים. בסופו של דבר שוחררו העולים מהשבי, ופוזרו במושבות ברחבי הארץ. היו גם משפחות שהוחזרו לירושלים, שם שוכנו בשכונות "נוה שלום" ו"שבת צדק" שב"נחלאות".
מסכם את הפרשה עיתון "החבצלת" מיום כ"ה שבט תרנ"ד (1894):
"מרדכי אעדעלמן (מעסקני ירושלים) והרב ר' יעקב מאיר (לימים ה"ראשון לציון"), אשר הלכו ליפו ללוות את אחינו פליטי פרס אשר גזירת גלות נגזרה עליהם מטעם ממשלת עירנו, הצליחו לשחררם מהעיר ההיא אל מקומות שונים, וביכולתם דאגו גם לאחריתם. ראויים המה לתודת כל ישרי לב ונאוה תהילה לישרים, חברי הועד המופקד על הדבר הזה, הלא הם האדונים: לואיס אונגר, ניסים בכר, אפרים כהן, דר' וויכטוונגער ודר' וואלאך."
את בעית קיבוץ הנדבות פתרה העדה כפי שסיפר רפאל חיים הכהן:
"מכיון שנתרבו בעדה עניים שהיו חוזרים על הפתחים, וזה גרם לחילול ה', החלטנו למנוע בעד העניים מלהסתובב ולפשוט יד בבתים. רשמנו את שמות העניים ופקדנו עליהם לחדול מלהסתובב על פתחי הבתים והחנויות. לעומת זאת היינו מחלקים להם מידי שבוע בשבוע רוטל או שני רוטל קמח כפי נפשות ביתם."