.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
.
שכונת אחוה
.
.בשנת 1905 הוחלט על ידי אנשי אחוה, שנקראו בפיהם אחים, להקים שכונה, ואמנם אחרי גיוס הכספים וקנית הקרקע, החלו להיבנות הבתים באיזור שבין "גאולה ו"זכרון משה" של היום, שאז עוד לא נוסדו. יהודה אהרן וייס היה בין עשרים ושנים הבונים, ועל קשיי הקליטה הוא מספר בספרו "בשערייך ירושלים":
"הגיע היום וכמה בתים היו גמורים, אבל לא כל אחד העיז בליבו להיות הנחשון ולעבור לסביבה פראית מחוץ לישוב. הימים היו ימי חורף חודש טבת שנת תרס"ו (1906), והחורף היה אז קשה, רוחות וגשמי זעף השתוללו ביום ובלילה. אדיר מאד היה חפצי להיות הראשון. אבל בביתי ילדים קטנים ואין לצאת אתם מחוץ לישוב, ורעיתי מה היא תגיד על כך?
והנה באחד הימים הקדימתני, והודיעה לי כי ברצונה לעבור לביתינו,
וכי אינה נרתעת גם מהחורף הקשה. וזאת לדעת ! המבקר בשכונת אחוה כיום, רואה לפניו שכונה מרכזית בתוך ישובה של ירושלים. לא כך ראתה אשתי המנוחה, מרת פייגה רחל עליה השלום, את ביתה הראשון בשממה זו. מצד אחד, לצד בתי ורשה, היה יער גדול של סלעים גבוהים שאין עוד כיום למצוא יותר דוגמתם בכל ירושלים וסביבותיה. מצד שני, מקוה מים גדול שהשתרע על שטח רחב של מאות מטרים. מים עומדים אלה שעמדו כל החורף, והגיעו אף לגובה של חצי מטר, היוו ביצות מסביב לביתינו החדש, וגרמו כמובן לכל מיני מחלות. החורף היה כאמור קשה אז, והבית עומד לו בודד, והגשם הזועף מתדפק על חלונותיו, ונידמה כי חברו להם זירמי הגשם והרוחות הסוערים להפיל את הבית העומד כאילו על שפת הים; ויללת השועלים מתערבת עם יללת הרוח והיו לאחד.
אותם ימים ראשונים לכניסתינו לאותו בית, תקועים היטב היטב בזיכרוני….הקירות היו עדין לחים ורטובים, כי עוד טרם הספיקו להתיבש לגמרי מחמרי הבנין, ובא עליהם הגשם והוסיף נופך משלו;
והילדים קטנים ורכים. והנה מיד בשבוע הראשון נפלה ילדתי בת השנתיים למשכב, ורופא אין בכל הסביבה, והלילה שחור ומאים והילדה בוערת בחומה; ועד בית החולים "שערי צדק" רב המרחק, ואין גישה, מים ובוץ מסביב, וחושך על פני כל; ואף אין להוציא את הילדה החוצה. הגשם שוטף, וה"יאור" זה מקוה המים, הולך הלוך וגאה. בבקר והילדה נפחה את נשמתה….
אשתי קיבלה עליה את היסורים באהבה, ולא התאוננה על כך. בתקיעת יתד לשכונה החדשה בירושלים עיר הקדש, מצאה ניחומים".
רק באביב הצטרפו למשפחה הנחשונית עוד משתכנים.
עם התפתחות השכונה היה צורך לבנות בית כנסת של קבע. כספים למוסד זה נתרמו על ידי ר' יעקב צבי שיינמן ובנו ר' ישראל יהודה שיינמן, ולכן בית הכנסת נקרא על שמם – "משכן יעקב וישראל".
על שלט ההנצחה בבית הכנסת כתוב:
"ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב שם עולם אתן לו אשר לא יכרת. לזכרון טוב בהיכל ה' כי זה הבית המדרש לתורה ולתפילה נבנה מנדבת הישיש יעקב צבי בר' ישראל יהודה שיינמן היו' ובעזרת בנו הנדיב כמוהרר' ישראל יהודא היו', מהונם ומכספם, ולזא' יקרא הבית המדרש על שמם: "משכן יעקב וישראל". והעזרת נשים יקרא
"אהל רבקה" על שם אמו מרת רבקה ת.נ.צ.ב.ה. יהי שמם מבורך וצידקתם תעמוד לעד ויזכו לראות נחמות ציון וירושלים, ובבנין בית מקדשנו במהרה בימינו אמן. נבנה ונחנך בשנת "הכתר והכבוד לפ"ק (תרס"ח – 1908 ) לא ימכר ולא יגאל ולא ישונה ומחויבים גבאי בית המדרש לאחר אריכות ימיו ושנותיו של הרי'צ (ר' יעקב צבי)
בשנה ראשונה להעמיד אחד לאמר קדיש ובכל שנה ביום היורצייט להתפלל וללמוד משניות וקדיש לעילוי נשמתו עד בוא הגואל במהרה בימינו אמן".
לגבי עזרת נשים מספר יהודה אהרן וייס:
"לפי שעה נבנה רק בית הכנסת, ואת עזרת נשים הקמנו מפחים על גבי חצר מורמת מהקרקע, שעלו אליה בכמה מדרגות, כדי שלא תוצף בחורף על ידי זרמי המים שניקוו בשדה הריק ליד בית הכנסת".
בית הכנסת כפי שהוא נראה היום, הינו הרחבה של בית הכנסת המקורי, והוא הרבה יותר גדול ממנו.
בית הכנסת שימש גם כמקלט:
בשנת תרפ"א (1921) אירח את תלמידי ישיבת "תורת חיים" מהעיר העתיקה, שברחו משם עקב הפרעות.
בשנת תרפ"ט (1929) אירח בית הכנסת את תלמידי ישיבת "סלובודקה" מחברון, שגם הם גלו מאותה סיבה.
ובאשר לשכונה שנבנתה בשנת 1906, היא קדמה לשכונות המקיפות אותה כיום, אך זמן קצר לאחר הקמתה חדלה לשכון לבדה, שכן בקרבתה קמו שכונות כמו: זכרון משה, בתי אורנשטיין ויגיע כפיים.
השכונה נתנה גם תנופה לאגודה שעלתה ופרחה, ועזרה רבות לפיתוחה של ירושלים. אבל מלחמת העולם הראשונה קטעה את הסיגסוג הזה. השלטונות לא ראו בעין יפה קיום אגודה סודית, ולכן היא פורקה. פינקסי האגודה והפרוטוקולים נשרפו, הלישכה נסגרה,
וכך קרה שבתקופה בה יכולה היתה האגודה לעזור יותר מכל, היא לא היתה קיימת.
מה שנשאר כיום מהשכונה הוא רק שמה, וגם הוא שגור רק על פיהם של ותיקיה, ואילו התושבים החדשים אינם מכירים אותו כלל;
ואם תשאל/י אותם היכן הם גרים, יענו בביטחה: ב"גאולה"
האגודה עצמה קיימת גם כיום. הלישכה המרכזית בירושלים נמצאת ב"תלפיות".