מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
שכונת נחלת אחים
תחילתה של שכונת נחלת אחים קשורה בעליה התימנית לירושלים. בשנות העשרים של המאה ה – 20. עלו מעט יהודים מתימן, הן בגלל הגבלות מצד ממשלת המנדט והן בגלל התנכלות לעליה מצד האימאם התימני בלחצם של גורמים הקשורים בערביי ארץ ישראל. בשנות העשרים החלו המאורעות בארץ והערבים עשו כל שביכולתם כדי לצמצם את עלית היהודים ארצה. בתימן הם מצאו אוזן קשבת.
בשנים 1923/4התארגנו בארץ רוב התימנים בארגון שנקרא "התאחדות התימנים" שפעל בעיקר בנושא של עבודה חקלאית
בשנות ה – 30 היו בירושלים בין 7,000 – 8,000 תימנים שחיו בעוני בשכונות שונות ובעיקר במספר שכונות תימניות כמו: בתי גורל, כפר השילוח, נחלת צבי ושערי פינה , שהיו בסמיכות לשכונות חרדיות. בשכונות מגוריהם הקימו בתי כנסת, מדובר בהרבה בתי כנסת קטנים בהם התפללו לפי הנוסחים שהביאו איתם מארץ מוצאם. באזור הנחלאות גרו תימנים וכן גם בשכונת נחלת ציון , אבל מכיון שהמקום לא הספיק חיפשו התימנים לבנות שכונות נוספות שהחשובה בהם היתה שכונת נחלת אחים.
תחילתה של השכונה, כפי שמספר דר' אהרן פירסט בספרו "ירושלים החדשה", בשנת 1921 כאשר הנציב העליון הרברט סמואל ביקר בבית הכנסת של השכונה התימנית "נחלת צבי" שליד מאה שערים, ואז החלו מחשבות בדבר התנחלות תימנית חדשה עולות בראשי קברניטי העדה, וזה הפך להיות יותר מעשי כאשר הרב ניסים אלישר בנו של הראשון לציון – הרב יעקב שאול אלישר (היש"א ברכה) תרם חלקת אדמה שהיתה ברשותו כדי להנציח את בנו – ירוחם שבתי אלישר שנפטר בגיל צעיר. המטרה היתה להקים בית כנסת, תלמוד תורה ובית עולים עבור יהודי תימן. ראשי העדה : ר' חיים שלמה עיראקי והרב יעיש נדאף החליטו לרכוש מהרב אלישר עוד שטחים סביב השטח שקיבלו כדי להקים שכונה. סה"כ השטח שרכשו היה כ – 33 דונם. שטח הקרקע היה ידוע בשמו: אלברכה אל חנדק" (הבריכה).
בחוברת "מעשים ואישים" שהוצאה על ידי העדה התימנית בשנת 1983 נכתב על יסוד בניין בית הכנסת:
"המגרש הזה שהוקדש לנו …. היתה בו כבר גומה גדולה (בור), היות וכבר חצבו ממנו אבנים, ולפיכך…. לא היתה ברירה כי אם לסדר….תכנית שמכילה שלש קומות : קומה א' בור ועל ידו חדרים אחדים. קומה ב' בית עולים וקומה שלישית בית כנסת גדול שישמש למקום תפילה קבוע ליהודים התימנים."
אבן הפינה לבית הכנסת, שהוקם בין רחוב נרקיס לרחוב שפרעם, הונחה ביום כ"ג תשרי תרפ"ד (1923). ביסוד הבניין הונחה מגילת היסוד וזה לשונה:
"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" אחרי אשר שיכנו ה' ברוחב חסדיו בעליה אחר עליה מארצות התימן, עליה ראשונה בהמון בשנת בתמ"ר (1882), ועליה שניה בשנת תרס"ט (1909) ועליה שלישית בשנת תרע"ב (1912), וכעת אנו עומדים בעזרת ה' בתחילת עליה רביעית, נאספנו היום פה קהילות התימנים בארעא קדישא במעמד אחינו מיתר העדות לשם הנחת אבן יסוד לבניין בית עולים, והכנסת אורחים לבית כנסת גדול לקהילת התימנים. המגילה הזאת תהיה לעד, כי הנחת אבן היסוד נהיה בסימן טוב והצלחה, ביום ד' כ"ג תשרי התרפ"ד על שם חיים שלמה עיראקי מחולל הרעיון וחברו לדעה – יעיש נדאף."
על המגילה חתמו: הרב יעקב מאיר (ה"ראשון לציון" הספרדי), הרב שלום אלשיך, זכריה גלוסקא, בן ציון גני האדריכל ועוד. על המגילה היה גם מקום לחתימת הרב קוק שהוזמן לטכס אבל הוא הגיע באיחור לאחר שהמגילה הוטמנה.
שמו של בית הכנסת נקבע ל"מקור חיים" על שם ר' חיים שלום עיראקי. הבניין היה אמור להיות בן 2 קומות כאשר בקומה ראשונה תהיה אכסניה לעולים מתימן ותלמוד תורה "תורה אור" והם נבנו ראשונה. ה – ת"ת נפתח בשנת 1937 ולמדו בו גם לימודים כלליים וגם לימודי קודש. בית הכנסת בקומה שניה נבנה לאחר קום המדינה.
שאר השטח חולק למגרשים ונמכר למי שהיה ביכולתו. חלק מהמגרשים נמכרו בשנת תרפ"ז (1927) ליעקב שבתאי המוכתר האורפלי שבנה שתי שורות בתים באזור הרחובות שבזי ונרבתא וקרא אותם על שם אביו – "נחלת יעקב". בית הכנסת שלהם נבנה בשנת 1936 ברחוב בצלאל. שכונה זו סופחה לנחלת אחים בשנת 1934.
רבים מאנשי השכונה בנו גם חדרים להשכרה. דמי השכירות כללו גם כמה פחי מים מהבור שבחצר שאותם שאב בעל הבית עבור הדיירים. למתקן שאיבת המים קראו "טרומבה". אם השוכר, שקיבל את כל כמות המים שהוקצבה לו, רצה עוד מים, צריך היה ללכת לבור המים הציבורי.
אחד מדיירי השכונה שהשכירו דירות בתחילתה היה אביו של האלוף עוזי נרקיס כאשר היה ילד, וכך הוא מספר בספרו "חייל ל ירושלים":
"בראשית הלימודים התגוררנו בשכונת נחלת אחים, ברחוב שיקרא לימים רחוב שפרעם…השכונה עצמה היתה פסיפס יהודי מזרח תיכוני. שני רחובות היו מאוכלסים בעיקרם בתימנים. ברחובות אחרים גרו עג'מים (פרסים), אורפלים, וקורדים שהשתבחו במוצאם מתורכיה, קורדים יוצאי בבל ועוד כהנה וכהנה. דירתנו היתה בחלק התימני של השכונה. כל כולה חדר וחצי מבין חמשת חדריו של הבית הדו קומתי – ללא חשמל וללא מים זורמים. פנסי נפט ובור מים בחצר מילאו את החסר. בית שימוש נמצא, כמובן, בחוץ.
בכל ימות השבוע, אפילו בעיצומו של החורף, נהגנו להתרחץ במים קרים ולהתנחם במחשבה שהדבר מועיל לחישול הגוף. כשהגיע ערב שבת ועימו הארוחה החגיגית, הגיעה גם שעתה של רחצה מסוג שונה לגמרי. אבי היה שופת פח מים על הפרימוס, ואימי היתה מעמידה אותי עם אחי התינוק בתוך גיגית, מתיזה עלינו מן המים המחוממים, משפשפת את גופנו שפשף היטב בקובית סבון תוצרת שכם, ומזדרזת לשטוף במים הפושרים שנותרו בפח.
גם מקרר – ארון קרח בלשון הימים ההם – לא היה באותה דירה. מי שזכה ונהנה ממותרות שכאלה, היה קונה לעיתים מזומנות בלוק קרח, מידי אחד העגלונים שסובבו בחוצות העיר, עוטפו בשק כדי שישתמר ככל האפשר ומקרר בו את מזונותיו. אימי נאלצה להסתמך על כוח הרגליים ועל ארון הקרח בחנותו הסמוכה של מורדוף האורפלי. שלש פעמים ביום, לפני כל ארוחה, היתה יוצאת לשם ומצטיידת במצרכים טריים……
הגיעה חודש מוחרם בלוח השנה המוסלמי, המועד לסיומם של חוזי השכירות ולחתימתם של חוזים חדשים, ואנחנו עקרנו מן הדירונת לדירה מרווחת יותר, בבית משפחת תם, באותו רחוב עצמו. בחדר הגדול הוצב עכשיו שולחן מאולתר, מכוסה במפה ירוקה שהגיעה מפולין, ועל קירותיו נשענו שני ארונות בעלי דלתות מזוגגות – אחת לבגדים ואחת לספרים. גם כאן לא היה חשמל, אלא שהפנסים הוחלפו במנורות נפט, שאימי הקפידה מאד על צחצוחן. המים הובאו עדיין מן החצר,שם שכן גם בית השימוש – והוא האמור בטאבון. אימו הקשישה של בעל הבית אפתה בו פיתות לצרכי ביתה, ואנחנו היינו מצטופפים לידו בימות החורף כדי להנות מן החום שהפיק."
הבתים הראשונים היו באזור רחוב נרקיס שנקרא אז רחוב המעלות.
המקום וקרבתו לבית הספר לאמנות "בצלאל" ולמנהלו בוריס שץ משך את התימנים שכן רבים מהם היו צורפים עוד בארץ מוצאם והתחברו בקלות ל"בצלאל". שץ פתח ב"בצלאל" גם מחלקת סיתות שגם היא משכה אליה רבים מהעדה התימנית.
משך הזמן הגיעו לשכונה גם בני עדות אחרות כמו" הג'רמוקלים, האורפלים, הדיארבקלים, חלבים, קורדים, עירקים ועוד.
בשנת 1929 החלה להיבנות ליד שכונת "נחלת יעקב" שכונה נוספת בשם "זכרון אחים".
שכונת זכרון אחים
שכונת נחלת אחים נמצאת באזור הרחובות שבזי, אושא, טבריה, ציפורי, צפת שפרעם ונרקיס.
שכונת זכרון אחים נמצאת בין הרחובות שבזי, המדרגות, נרבתא ובצלאל.
את השכונות מחבר רחוב האורך: אבן ספיר.
על ההכנות בשכונה הצעירה בזמן פרעות תרפ"ט מספר עוזי נרקיס:
"הגברים עמדו בחוץ ובידיהם אלות. הנשים והילדים הוכנסו לדירתם של דודתי ודודי, נסיה ומרדכי נרקיס (רחוב נרקיס על שמו של מרדכי), בקומה שניה של הבית. המקום שכונת "נחלת אחים", בקרן הרחובות הלא סלולים שייקראו לימים, לאחר שיצופו באספלט, אוסישקין וטבריה. הבית עצמו בית מידות לעת ההיא, היה שייך למשפחת דוד בן שלום, שעלתה זה מקרוב מתימן וכבר הצליחה להתבסס ולהימנות עם מעמד בעלי הבתים שידם משגת להשכיר דירות לפועלים אשכנזים ולדומיהם.
בלילה ההוא חשתי, למרבה המזל, רק את הדריכות. ההתקפה הערבית לא הגיעה עד אלינו, אבל אחת הכנופיות נעצרה בבית ספר בצלאל, במרחק כמה מאות מטרים מבית דודי. כשנודע הדבר, ירדנו לקומה הראשונה. מתחתיה היה מצוי בור מים, לאצירת מי הגשמים שנוקזו מן המרזבים – כנהוג בבתיה הישנים של ירושלים. לנגד עיני ניצב עד היום מראה הגברים הפותחים את מכסה הבור כדי לבדוק אם יהיה אפשר להסתיר בו את הנשים והילדים, אם תתקרב כנופיה אחרת."
על נחלת אחים בתקופת המחתרות כתב גם שי עגנון בספרו "שירה":
….הזכרנו את פרנסת התלמידים נזכיר את דירתם. בשכונת הפחים בנחלת אחים הם דרים, שנים שלושה בחדר אחד, מיטתם רעועה ושולחנם שבור וכיסאם חיגר, ובלילה יוצאים ומתלמדים לאחוז ברובה. אם אתה אדוני שוכב על מיטתך בשלום ועומד בבוקר חי ויושב אתה לפני שולחן מלא וקורא בעיתונך חדשות היום סבור אתה שבריטניא הגדולה פורשת סוכת שלומה עליך. ולא היא, אלא כת קטנה של בחורים ששולחנם חסר ומיטתם רעועה הם הם עם שאר חברי ההגנה שומרים עליך"
האישיות המפורסמות ביותר בנחלת אחים הם הרב יוסף קפאח ואשתו ברכה.
הרב קאפח (1917 – 2000) רב ופוסק, עיקר עבודתו היתה: תרגום ועריכת כתבי יד של עשרות ספרים של ראשוני ספרד: אמונות ודעות להרב סעדיה גאון, ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, חובות הלבבות לרבנו בחיי אבן פקודה, פירוש רבי נתן אב הישיבה לששה סדרי משנה, וחיבורים רבים אחרים שנכתבו בערבית יהודית. מקום מיוחד בפעילותו תפסו כתבי הרמב"ם: הוא תרגם את אגרות הרמב"ם, מורה נבוכים, פירוש המשניות, ספר המצוות ומילות ההיגיון, וערך מהדורה מבוארת של משנה תורה לרמב"ם בת 24 כרכים. היה חבר בית הדין הרבני הגדול, חבר מועצת הרבנות הראשית חתן פרס ישראל, פרס הרב קוק, פרס ביאליק, ד"ר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר אילן ועוד.
הרבנית ברכה קפאח הקימה מפעלי חסד ועמדה בראשם, כמו מחסן בגדים לנזקקים, מפעלי קמחא דפיסחא, פעילות עם קשישים ועוד. על פעילותה זו קיבלה בשנת 1999 את פרס ישראל.