.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
כאן היה בית היתומים האשכנזי בירושלים
.
מיקום הבנין במורד רח' הרב קוק לפני "בית דוד".
הבית ניבנה ע"י ערבי בשם עבד אל רחמן. סביבו היתה גינה יפה עם גפנים, ומאחוריו שטח ריק. שנת הבניה המשוערת היא 1880 .
הבית ניקנה בשנת 1882 ע"י הועד הפרנקפורטי עבור יתומי א"י, על מנת שישמש כמעון ל"בית היתומים האשכנזי" בירושלים.
על תחילת דרכו של בית יתומים זה בעיר, מספר אפרים כהן רייס בספרו "מזכרונות איש ירושלים", ואומר : שהרעיון צץ עוד ב 1872 , בזמן ביקורו של ההיסטוריון גרץ בירושלים.
יהודי העיר ובעיקר האשכנזים לא אהבו את היוזמות הללו, ואמנם בשבת כאשר הלך הפרופ' להתפלל בביכנ"ס "החורבה" בחברת ד"ר לונדון רופא ביה"ח רוטשילד, קפץ יהודי מכולל הונגריה בשם יששכר בער, עלה לדוכן וקרא : "בשם הגאונים והרבנים דקהילת קודש ירושלים גרץ אפיקורוס הוא מוחרם ומנודה מקהל ישראל". פרופ' גרץ הגיב מעל דפי העיתונות, וכמובן שהיו גם כתבות נגד, אבל בסופו של דבר הוקם הועד למען היתומים, המוסד נפתח, אבל לא בירושלים הקנאית אלא בביה"ס "מקוה ישראל".
בעיתון "המגיד" כ"ב חשון תרל"ד (1873) מתפרסם דין וחשבון על חינוך ארבעה יתומים בביה"ס, כולם ילידי ירושלים ספרדים.
וכותב מנהל "מקוה ישראל" : "מאד חפצנו כי יהיו שניים או אחד מהם אשכנזים, אך לדאבון לבנו לא נשלחו לנו".
בינתיים מתמנה למנהל "מקוה ישראל" ד"ר וילהלם הרצברג – סופר, איש מחשבה ורוח, שאופיו לא תאם את אופי המוסד, שהעיקר בו היה המעשה, והוא נאלץ לפרוש. הוא עבר לירושלים ועימו ארבעת היתומים שיהוו את תחילתו של "בית היתומים" שבעיר.
אפרים כהן רייס מספר שבין הראשונים שהביאו את ילדיהם לבית היתומים, היה שואב המים מבית הכנסת יהודה החסיד (החורבה) – עני מרוד ומטופל בשני ילדים שהתיתמו מאמם. הקנאים רדפו אותו עד חורמה, קרעו את ספריו, איימו עליו בנשק החלוקה , והוא נאלץ להוציא את ילדיו מהמוסד. גם ניסיון שני לקבל יתומים אשכנזים לא הצליח. הקנאים גנבום, והוציאו אותם באמצע הלילה מן הבית. ד"ר הרצברג "נאלץ" להסתפק בחניכים ספרדים.
כאמור לעיל בשנת 1882 נקנה הבית ברח' הרב קוק עבור המוסד שגדל , ומספר חניכיו הגיע
לששה עשר. בביה"ס של בית היתומים למדו עוד עשרה תלמידים חיצוניים , ובהם גם אשכנזים שסבלו מנחת ידם של הקיצונים שלא הירפו מהם. מאחד מהם – חיים פרס- ששלח את בנו למוסד, נשללה החלוקה ע"י כולל הורדנא בו היה חבר. הבן ישעיהו פרס- לימים חוקר ארץ ישראל,מורה ומנהל בי"ס למל, כתב ספר בשם "מאה שנה בירושלים" ושם הוא אומר: "בית היתומים הרצברג היה מוסד למופת, המנהל היה אב רחמן ליתומים, ואשתו עקרת בית מצוינת… מורי בית הספר שליד בית היתומים היו בחירי כוחות ההוראה שנמצאו אז בירושלים".
בשנת 1888 מתאחד בית היתומים עם בי"ס למל- ראשון "בתי הספר לבנים" המודרניים
בארץ ישראל , וכאשר ד"ר הרצברג פורש, מתמנה אפרים כהן רייס למנהל ביה"ס המאוחד. שפת הלימוד במוסד היתה גרמנית.
בשנת 1898 מוסיפים עוד קומה לבנין, וכותב דוד ילין בספרו "ירושלים של תמול" : "הברונית הנדיבה קלרה הירש נדבה כחמישה עשר אלף פרנק לטובת מוסד החסד הזה, להרחיב בנינו עד כדי הכיל חמישים חניכים, והבנין הולך ונעשה בחריצות גדולה כי על בוניו להשלימו עוד לפני בוא הקיסר (וילהלם השני), אשר הבית כולו נרשם על שם אבי אביו הקיסר פרידריך וילהלם בכבודו ובעצמו". בהערות מוסיף ילין : "עתה (אלול תרנ"ח) נמצאים בבית הזה ששה ועשרים חניכים,שלושה עשר מהם לומדים בביה"ס להאציל לבית למל, ושלושה עשר אשר כבר גמרו חוק לימודם בבי"ס זה, לומדים מלאכות שונות בביה"ס אשר להכי"ח, אצל אמנים מבני עמנו שבעיר".
לאחר שבית היתומים עזב את הבנין השתכן בו בי"ס לבנות של חברת "העזרא", ולאחר מלחמת העולם הראשונה הפך "לבי"ס לבנים" בהנהלת מר יוסף מיוחס.
בחוברת "כל ירושלים" – מעין "דפי זהב" משנת 1921 , מוזכר המוסד תחת הכותרת : "מוסדות חינוך של מחלקת החינוך שע"י ועד הצירים". הפרטים אודותיו בספר זה הם: "בית הספר לבנים א' , רח' הקונסולים, המנהל יוסף מיוחס."
השלט "בי"ס עירוני לבנים " – הוא מתקופה זו.
שאול מלאכי, כפי שמצטטים אותו שמואל אבן אור ויהואש ביבר בספרם "בלב ירושלים" מספר:
כי ראש העיר נששיבי רצה להפקיע בנין זה לטובת העיריה, שכן לטענתו זהו רכוש גרמני , אבל
מר מיוחס, שהיה מורו של ראש העיר הערבי, שכנע אותו לוותר על ההפקעה.
מוסיף הספר "בלב ירושלים" ומספר כי בבנין שכנו גם ביה"ס המעורב – "סוקולוב", בי"ס ארזים
ובחצר אף היה גן חיות קטן שממנו התפתח מאוחר יותר "גן החיות התנכי".