מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ארועים בירושלים"
עם תום מלחמת השחרור הוחלט בהסכם בין ישראל וירדן על פירוזה של ירושלים, וחלוקתה. אחד מסעיפי ההסכם הגביל את הכוח הצבאי שרשאי היה לשהות בעיר.
לפי ההסכם, גודל הכוח הצבאי שיכול היה כל צד להחזיק בירושלים היה: גדוד חיל רגלים בגודל של 80 קצינים וחיילים, ואשר כלי נישקו לא יעלו על 48 מקלעים, 16 מרגמות קלות ו-8 "פיאטים" שהם רקטות חודרי שריון. נוסף על כך הורשתה לשהות בעיר פלוגה מסייעת עם כלי נשק מעטים ומוגבלים, וכן תותחי שדה קלים ותותחים קלים נגד מטוסים. לפי ההסכם שריון לא יכנס כלל לעיר, כולל זחלמים, וחיל האויר גם הוא לא הורשה לפעול בתוך ירושלים, כולל מטוסי סיור קלים.
בשנת 1961 החליטה ממשלת ישראל לערוך מצעד במימדים מלאים, שכן ההסכם לא הזכיר מצעדים. הוסבר לירדנים שלכוחות לא תהיה תחמושת, והטנקים והתותחים לא ישאו בביטניהם דבר. אף הוצע לירדנים לבוא ולבדוק את הכלים. כן הובטח שהכוח יצא את העיר מיד לאחר המצעד. הירדנים סרבו לאשר את המצעד, אבל הוא קוים למרות זאת. לבקשת ירדן נערך דיון בנושא זה במועצת הביטחון, ישראל הורשעה בהפרה חמורה של ההסכם, ונינזפה קשות. בשנת 1967 הוחלט שוב לקים מצעד והפעם לא להפר את ההסכמים, כלומר מצעד ללא כלים כבדים.
חדשיים לפני המצעד כבר הופעל לחץ ע"י ירדן לבטלו, אבל ישראל העבירה לאו"ם את הרכב הכוחות שלא עלה על המותר לפי הסכמי שביתת הנשק. ירדן המשיכה לנגח את ישראל בנושא המצעד:
ב-7 למאי דיווחו תצפיות ירדניות על טור תותחים כבדים העולה לבירה. משקיף מטעם האו"ם הוזמן כדי לבדוק שאין בטור כלים הנוגדים את ההסכמים, אבל הוא ויתר על הסיור. למחרת שוב דיווחו הירדנים על טור כבד העולה לירושלים, ושוב ביקש האו"ם לערוך סיור ולבדוק את הטור, אבל בגלל אי הופעתו של המשקיף ביום הקודם, סירבה ישראל. הירדנים שוב הגישו תלונה שהתבררה ב-10 למאי, ובתום דין ודברים הוחלט להמשיך ולדון ב-13 למאי. הישראלים הופיעו לישיבה בהרכב מלא שכלל שלשה חברים,והירדנים הופיעו רק עם שניים, לכן שוב נידחתה הישיבה ל-14 למאי. בישיבה זו ירדו לדיקדוקי המילים שבהסכם, כאשר כל צד פירש אותם אחרת. כאשר התעייפו המיתדיינים נידחתה שוב הישיבה ל-15 למאי שעה 08:30,
כלומר יום המצעד עצמו כמה שעות לפני התחלתו.
דיברי הסיכום ניתנו בזמן שהמצעד כבר יצא לדרך. לפי דיברי סכום אלה קבע האו"ם שהמצעד יגרום להגברת המתיחות, ולכן לא תמך בעריכתו. ישראל בדיברי הסכום שלה גינתה את הירדנים שבעצם הגשת התלונה ליבו הם את המתיחות. עד שהעתיקו את הסיכומים הגיע המצעד לסיומו והכוחות התפזרו.
המצעד צעד ברחובות ירושלים, כאשר בימת הכבוד היתה באיצטדיון האוניברסיטה שבגבעת ר"ם. על הבימה ישבו הנשיא – זלמן שז"ר, ראש הממשלה – לוי אשכול, הרמטכ"ל – יצחק רבין, אלוף פיקוד המרכז – עוזי נרקיס, ומפקד חטיבת ירושלים, שגם אירגנה את המצעד, – אליעזר אמיתי.
בערב יום העצמאות נערך בירושלים מיפגן לילי, גם הוא באיצטדיון האוניברסיטה. במיפגן זה הופיעו יחידות רגלים בתרגילי לפידים, להקות מחול וכן נורו זיקוקי דינור.
התיאורים לעיל נכתבו לפי ספרו של עוזי נרקיס – "אחת ירושלים" . הוא ממשיך ומספר שבתום המיסדר נערכה מסיבת יום העצמאות מסורתית, שבמהלכה נקרא הרמטכ"ל , יצחק רבין, לטלפון. מעבר השני של הקו היה האלוף אהרן יריב – ראש אגף המודיעין, שהודיע לרמטכ"ל כי הצבא המצרי החל לנוע אל תוך חצי האי סיני.
את תיאור יום העצמאות של שנת 1967 , שבו החלה המתיחות שהובילה יותר מאוחר למלחמת ששת הימים ושחרורה של העיר העתיקה, קשה לסיים מבלי להזכיר מאורע שאולי היה שולי, אבל המאורעות שבאו אחר כך האירו אותו באור חשוב:
במוצאי יום העצמאות בבנייני האומה בירושלים נערך פסטיבל הזמר והפיזמון הישראלי. אינני יודע כמה אנשים זוכרים את שם השיר שזכה במקום הראשון, אבל רבים זוכרים שיר אחר, שלא הושר במסגרת התחרות, אלה בקטע שבין השמעת השירים המתחרים ובין השמעת התוצאות. על הבמה עלתה זמרת שמעטים הכירו בשם שולי נתן, ושרה בקול פעמונים את "ירושלים של זהב" של נעמי שמר. שיר זה הפך ממש להימנון מספר שבועות לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת ששת הימים וכיבושה של ירושלים העתיקה. אז באותו יום עצמאות אף אחד לא העלה על דעתו, כאשר שמע את השיר, שהוא שומע מעין נבואה.