.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
.
גם במאמר זה אעזר בספריהם של חיים המבורגר המתאר בעיקר את מנהגי האשכנזים, ושל יעקב יהושע המתאר בעיקר את מנהגי הספרדים.
ותחילה נבאר סדר אפיית מצות לפי תאורו של חיים המבורגר:
"כשהגיעה שעת קציר חיטים, היו מתאחדים כמה בעלי בתים מן המהדרין אוכלי שמורה, …ועשו חוזה עם ערבים בעלי שדות של חיטים, לקנות מהם כך וכך סאים במחיר שהשתוו. ותנאי התנו שאסור לו לבעל החיטים לקצור ולדוש את התבואה כשהוא לבדו. הפלח הודיע שביום פלוני יתחיל לקצור, ואז נסעו שניים שלושה מבעלי הבתים למקום הקצירה." הפלח ובני ביתו ביצעו את העבודות השונות כולל חבטה ובני ירושלים משגיחים עליהם. "אחרי עבודת שניים שלושה ימים חזרו יהודי ירושלים שזופי שמש ושחורי פנים, ואחרים נסעו, חליפות, עד שנגמר הכל- הקצירה והחבטה."
בגמר העבודה בשדה, לקח כל בעל בית את החיטים שלו, הביאם הביתה, ושם ציפתה לו עבודה גדולה של ברור וליקוט, לצורך הוצאת כל החומר המיותר. וכנישארו החיטים לבדם לקחו:
"סדין לבן ומרוחץ היטב, נתנו בו החיטים המלוקטים, קשרו את הסדין סביב בחבלים, בראש הסדין קשרו חבל, ותלו אותו בלולאת ברזל שהיתה באמצע תיקרת הבית, שיהיה תלוי באויר, וזאת משני טעמים:
א. שלא יתעפשו החיטים מלחלוחית הכתלים וריצפת הבית, שכן היו רוב בתי העיר העתיקה ישנים ומקולקלים טחובים מן הגשמים שדלפו מן התיקרה או מן הכתלים.
ב. שמירה מן העכברים שקנו להם שביתה בחללי הכתלים העבים ובחוריהם."
טחינת החיטים החלה בחודש שבט ומספר חיים המבורגר:
"טחנה שהוכשרה לפסח היתה אחת ויחידה, וכשהגיע זמן הכשרת התחנה,….בעלי הבתים אוכלי השמורה באו בעצמם להשגיח ולבחון
אם הכל נעשה כדת; הכשרה זו נעשתה לילה שלם."
בעל התחנה העסיק חמר שהביא את החיטים מבעלי הבתים אל התחנה, כל אחד לפי תורו.בעל החיטים היה נוכח כל זמן הטחינה. בתום הטחינה סימן בעל הבית את הקמח שלו, וישראל החמר הביא את השק אליו הביתה. "מי שבקשישו היה גדול יותר, אותו הקדים ישראל להוליך קמחו לביתו"
כעת הגיעה תורה של האפייה, אבל ערב קודם שאבו את ה"מים שלנו" ושם ההמולה היתה רבה:
"הוריד האחד הדלי לשאוב מים, בא חבירו חטף באמצע…וכל דאלים גבר,…עד שתם סדר השאיבה."
פעולה זו נעשתה עם ערב שכן המים חייבים היו ללון בתוך הכדים המיוחדים שהכינו להם, כל הלילה.
אפית המצות נעשתה בתנור אחד ויחיד בעיר העתיקה, שהופעל והוכשר על ידי חוכר לתקופה זו. הכשרת התנור נעשתה בנוכחות בעלי הבתים. בתור לאפית המצות היו מריבות רבות וחיכוכים: הן בין החוכר ובעלי הבתים, והן בין החוכר לפועלים, שכן הוא האיץ בהם כל הזמן.
ומסיים חיים המבורגר את התיאור בתוצאה הסופית:
"המצות שנאפו השליך האופה על מחצלת הפרושה לפני פי התנור, הרבה שלא נאפו כל צורכן, הרבה שרופות, הרבה חרוכות, הרבה מאופרות ורמץ של גחלים שקועים בתוכם, עד שבקושי נמצאו שלש מצות שתהיינה אפויות כדבעי לעריכת הסדר."
יעקוב יהושע מתאר את אפית המצה מנקודת ראותו כילד ספרדי בשכונות החדשות שקמו מחוץ לחומת העיר העתיקה:
"בשעות שלאחר הצהרים בערב פסח, היה אבא הולך לתנור שבקרבת מקום, להכין את השמורה. בתנור באותה שעה נאספו כמה רבנים…..הם עמדו כפופים, שרווליהם מקופלים מעל לזרועותיהם, ובידיהם הענוגות, הרזות, והחיוורות, לשים היו את הבצק שנועד לשמורה. תוך כדי העבודה היו הרבנים פוצחים בשיר הלל כמקובל…אולם חרף המאמץ הרב, לא תמיד עלו השמורות יפה.
כמה התענו הורינו וסבינו בלעסם את השמורה העבה, עד תומה כפי הדין. אמי…היתה בקיאה בחכמת הרפואה. היא עמדה וטענה, בהומור כמובן, כי אכילת מנות גדולות של השמורה יש בה כדי להזיק לגוף, שכן קשה היא ללעיסה."
את סיום הסדר בביתו, בית ספרדי בירושלים, מתאר יעקב יהושע:
את ליל הסדר חתם "שיר השירים". שרנו אותו בליל הסדר בפעם הראשונה, והמשכנו בו בכל ערב שבת עד חג השבועות. בשנים מאוחרות יותר ככל שהבנים והבנות גדלו והתחנכו בבתי הספר העבריים, היו שסיימו את ליל הסדר בשירים לאומיים ציוניים. אותה שעה היו כבר העששיות מתעממות, והקולות ניצרדים ורק זעיר פה וזעיר שם בכל פינה ובכל סימטא של ירושלים הישנה והחדשה, עוד הדהדו קולות אחרונים ועייפים של ששון ושמחה, עד לאחר חצות, כדי לקיים את הפסוק: "קריאת שמע של שחרית".