.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
אנו נמצאים לפני חג הפסח, וברצוני לספר לכם כיצד התכוננו אבותינו לפני כמאה שנה לחג זה בירושלים. תאורים חיים קיימים בכל הספרים העוסקים בהווי החיים בתקופה זו, וכנראה ה"לחץ הטרום פסחי" משותף לימינו אלה כמו לימים עברו. לצורך הצגת הנושא אעזר בשני ספרים: האחד הוא "שלשה עולמות" של חיים המבורגר המתאר בעיקר את חיי האשכנזים, והשני הוא "ילדות בירושלים הישנה" של יעקב יהושע, המתאר בעיקר את חיי הספרדים.
ומספר יעקב יהושע:
"לאמיתו של דבר ההכנות לקראת פסח התחילו כבר לאחר חנוכה. אולם אז הסתפקו אימותינו בהרהורים ובתכניות בלבד, וככל שעשו,
עשו בהצנע שלא להעלות את חמתם של הגברים שהתרעמו על זריזותן המופרזת של נשותיהם."
העבודה הממשית החלה מיד לאחר הפורים וכותבחיים המבורגר:
"מיד לאחר הפורים התחילה העבודה, מעט מעט, לכבוד פסח, כדי שלא תיפול העבודה הקשה על האשה בבת אחת. בימים אלה היתה טרודה בעלת הבית בסיוד הבתים והמטבח, לשפשף, לטוח ולהכשיר את הכלים לשם פסח. ילדי הבית סובלים גלות וטילטול מבית למטבח, וממטבח לחצר, ומחצר לפינה אחת שבחצר. האמא צועקת עליהם שלא יטרידו אותה ושלא ילכו ממקום למקום וחמץ בידם."
ומתאר יעקב יהושע:
"לאחר הפורים נהגו אמותינו בגלוי וביד חזקה עד כדי כך, שהפכו את הגברים למיותרים בכל תחומי הבית. שילטונם חלף וכוחם פג… מיום ליום נעשה המצב קשה מנשוא, שכן הם הפכו לנוודים ללא אהל ומשכן , פשוטו כמשמעו . הבית היה נסגר בפני הגברים…. את המאכלים הגישו בפינות החצר ועל המדרגות…. הגשמים שכה השתוקקו להם בחורף, עלולים היו להיהפך בימים אלה למיטרד מדכא. הנשים התפללו לימי שמש צחים ובהירים, למען תוכלנה להוציא לחצר את מטלטלי הבית ולנקותם. וכשירדו הגשמים סמוך לפסח, היו הגברים מתגרים בנשותיהם ואומרים: גם מן השמיים מסייעים, שכן אפילו האויר הוכשר לפסח, וכל החמץ שבחצרות ובשכונה כולה, נשטף והולך ואיננו…. ומה עשינו אנו הילדים בימים אלה ? אמותינו ואחיותינו התנכרו לנו והתייחסו אלינו כאל בטלנים וטרדנים, וגרשונו מעליהן כשם שמגרשים תרנגולים…. ואנו היינו מצייתים בשקט ופורחים הרחק בחצר או יושבים על המדרגות."
כדי לרומם את מצב הרוח בתקופה קשה זו, סופרו סיפורים, הבאים ללעוג על ההקפדות למיניהן. ומספר יעקב יהושע סיפור שסופר לו ע"י אמו:
"מעשה בחסיד סלוניקאי …. חכם בכור בנבנישתי שמו, ולו זקן גדול שירד על פי מידותיו. מיד לאחר פורים היתה אשתו נוטלת את זקנו שעה שבעלה ישב לסעוד, ומטמינה אותו בתוך שק של בד כדי שלא יתפזרו הפירורים עליו. בערב פסח היתה עומדת ורוחצת את זקנו הגדול היטב בסבון, כדי לנקותו ולהכשירו לפסח. אני הקטן מתפתל הייתי מצחוק לשמע הסיפור, ושמח בליבי שאין לי זקן.
כן נהגו לספר על אשת אחד הרבנים הגדולים, שהיתה מוציאה את הצמר מהמזרונים ומנערת אותו היטב מחשש של חמץ.
ונחזור אל זיכרונותיו של חיים המבורגר, וכך הוא כותב:
"במוצאי שבת שלפני חג הפסח מנתצים את הכירה של חמץ, לעשות כירה חדשה, שזה היה עסקו של האיש ולא של האשה. ילדי הבית היו מכינים מערב שבת אבנים קטנות וחלקות, שברי רעפים, שהיו מחפשים ומוצאים במקום שעסקו בבנין. האשה הכינה ברזלים עגולים, שמצאה אצל סוחרי גרטואות, כפי המידה שהוצרכה לה. קנו חומר וחול מהערבי מוחמד מכפר סילואן…. שסבב עם חמור טעון חול ברחוב היהודים, והכריז על סחורתו באידיש . לאחר ההבדלה פשט בעל הבית את קפטנו …. הפשיל שרווליו…. ניתץ את הכירה של החמץ, והכין כירה חדשה עם מקום לשפיתת שתי קדרות או שלש. אחר שגמר עשיית הכיריים, סד אותם בסיד שלא יתהוו סדקים ביבוש החומר …. הכירה העשויה עמדה ריקנית עד ערב פסח אחה"צ, שאז התחילה האשה להשתמש בה."
יעקב יהושע מספר על מלאכה נוספת שכקודמתה נעלמה מן העולם:
"כדי להשתמש בכלי נחושת בפסח, היה צורך לנער מהם את החמץ על ידי ציפויים מחדש בבדיל לבן. במלאכה זו עסקו בעיקר הערבים. שבועות אחדים לפני פסח נהגו להסתובב ברחובות היהודים ובחצרות, כשעל גביהם שקי בד שבתוכם נשאו את כלי הנחושת שאספו מהבתים. לאחר זמן החזירו את כלי הנחושת נקיים ונוצצים. מלאכה זו נמשכה מפורים עד פסח.
ונסיים בפרק הטיפול בספרים. וכותב יעקב יהושע:
אצל הספרדים היתה זו מלאכת הגברים, להבדיל מרבני האשכנזים, שנשותיהם השתלטו גם על ארונות הספרים…. אבא מנער היה את האבק והעובש שהצטבר עליהם ובתוכם . האשכנזים כפי שזכור לי, נהגו אחרת, נשיהם הוציאו את הספרים לחצרות ופיזרום על גבי ספסלים ארוכים, כדי שהרוח תעלעל בהם במשך יום שלם ותפריח את האבק וכל ליכלוך אחר מתוכם."