מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות
באתר תאריכון לתקופה האיובית – ממלוכית
מבוא
כאשר הצלבנים כבשו את ארץ ישראל, המוסלמים היו מפולגים וחלשים וזה איפשר את הכיבוש הצלבני. כאשר הצלבנים הגיעו לייצוב שלטונם החלו המוסלמים להתאחד. היה צריך את האדם שבכח אישיותו המוסלמים יתגבשו. איש זה היה האמיר זנגי – האמיר של מוצל וחלב. הוא כבש את נסיכות אדסה הצלבנית וחלק מאנטיוכיה והיה ברור שגם אל ירושלים יגיע. אבל הוא נרצח בשנת 1146 ואמירותו התחלקה בין שני בניו: הבכור קיבל את מוצל והצעיר (נור אלאדין) את חלב. נור אלאדין חיזק את כוחו בסוריה ואיחד אותה תחת שלטונו, כן הוא חיזק את הדת והפך את חלב למרכז איסלמי חשוב.
במצרים שלטו אז הפטימים שנלחצו על ידי המלך הצלבני – אמלריך. כאשר המצב הורע פנו אל נור אלאדין בבקשת עזרה. הצלבנים נאלצו לסגת והסורים התקבלו במצרים כמשחררים ומצביאם שִירְכּוּה – בן למשפחה כורדית, מונה לוזירו של השליט הפטימי. עם מותו של שירכוה מונה תחתיו בן אחיו סלאח א דין (בנו של נאג'ם אלאדין אַיוּבּ, ומכאן שם השושלת – אַיוּבִּים).
כאשר גברה ההשפעה הסורית והשפעתו של נור אלאדין במצרים הפך למעשה סלאח א דין לשליט ארץ זו מטעמו של נור אלאדין. השטח שבשליטת נור אלאדין הקיף אפוא את סוריה, מצרים וצפון עירק, ומדינה זו איימה על הצלבנים. מותו הפתאומי של נור אלאדין גרם להתפוררות המדינה והארכת חייה של המדינה הצלבנית. סלאח א דין לקח על עצמו לאחד מחדש את הכוחות המוסלמיים לאחר מות נור אלאדין. הוא השתמש בשכנוע, בתעמולה ובהפעלת כוח צבאי (ג'יהד), ובשנת 1186 היו בידיו כל השטחים שהיו בידי נור אלאדין. מי שגרר את הצלבנים לעימות עם סלאח א דין היה רינו משטיון השליט הצלבני של כרך שבעבר הירדן. הוא שדד שיירות עולי רגל למכה ובשנת 1182 ניסה לתקוף את מכה עצמה.
בשנת 1186 הוכתרה סיביליה כמלכת המדינה הצלבנית והיא העבירה את הכתר לבעלה גי דה לוסיניאן. בשנה זו שוב שדד רינו משטיון שיירה למכה למרות שביתת הנשק ששררה אז בין המוסלמים לנוצרים. הכוחות המוסלמיים התאחדו ומצד שני נסיך אנטיוכיה ואחרים סרבו להיגרר להרפתקנות של רינו משטיון. אבל הטמפלרים תמכו בו וכן גם המלך גי דה לוסיניאן.
הקרב המכריע התנהל בקרני חיטין.
סלאח א דין צר על טבריה (2/7/1187) כאשר הכוחות הצלבניים, שכללו את רינו משטיון, המלך גי דה לוסיניאן והטמפלרים, חנו בציפורי ליד מעיינות. הכוחות הצלבניים החליטו לתקוף את המוסלמים למרות שריימון מטריפולי – שליט הגליל, שעל בירתו טבריה הוטל מצור, התנגד.
ב – 3 ליולי 1187 החלו הכוחות הצלבניים לנוע למרות שריימון טען שאסור להתנתק ממקורות המים בציפורי. הקרב עצמו היה ב -4/7/1187 , יום חם ולוהט כאשר הצלבנים לבשו שיריון כבד והיו ללא מים והמוסלמים היו עדיפים עליהם בכמות ובכושר ניידות. המוסלמים גם ידעו ללבוש בגדים קלים המותאמים למזג האויר.
עד אז נהגו הצלבנים כאשר יצאו לקרב להשאיר כוחות להגנת המבצרים, ואילו הפעם רוכזו רוב אבירי הממלכה והחיילים לקרב אחד.
השמדת הכוח הצלבני בקרב קרני חיטין היתה כמעט מוחלטת. נהרגו כ – 1500 פרשים וכ – 15,000 רגלים. ראשו של רינו משטיון נערף על ידי סלאח א דין עצמו. ראש מסדר הטמפלרים נישבה ושוחרר מאוחר יותר תמורת העברת עזה למוסלמים.
המלך גי דה לוסיניאן נישבה אף הוא ושוחרר לאחר שנה תמורת הבטחתו לחזור לאירופה. הוא לא קיים את הבטחתו ושלח לאירופה באופן סימלי את סוסו וחרבו והוא עצמו עבר לצור וכעבור שנה הטיל מצור על עכו.
למעשה כל המדינה הצלבנית נפלה לידי המוסלמים למעט צור וקינים בודדים לידה, ואלו היוו את הבסיס להקמת ממלכת הצלבנים השניה, ועם כיבוש עכו הפכה זו לבירתה.
כיבוש ירושלים
ב – 20 לספטמבר 1187 הטיל סלאח א דין מצור על ירושלים.
העיר היתה מלאה פליטים אבל מספר האבירים בה היה מועט שכן הם נפלו בקרב קרני חיטין.
את העיר הכין למצור בליאן מאיבלין – אחד מחשובי אצילי הממלכה שהתחתן עם אלמנתו של המלך אמלריך. הוא העלה לדרגת אביר את בני האבירים ואפילו בני 16, וכן הסמיך 30 בורגנים לאבירים. הוא אסף הספקה ואימן את הגברים בעיר, וכך הכין עצמו לבואו של סלאח א דין.
מפקדתו של סלאח א דין הוקמה בין שער יפו ומגדל טנקרד (כיכר צה"ל של היום), ומשם החל להתקיף את העיר שתושביה לא הראו שום סימן שבכוונתם להכנע. לאחר זמן מועט הבין, כמו הצלבנים כ – 88 שנה לפניו, שהמקום לא נוח והעביר את המחנה לחומה הצפונית כאשר מפקדתו היתה על הר הצופים. מקום הפריצה נקבע גם הוא במקום הפריצה של הצלבנים לפניו, ממזרח לשער שכם (באזור שער הפרחים של היום). הוא חפר מתחת לחומה, העמיד בחפירה תמוכות וכששרף אותם החומה התמוטטה. למרות שנוצרה פירצה בחומה, מלחמה עיקשת של הנוצרים לא אפשרה למוסלמים לחדור העירה. אז פנו בליאן מפקד העיר והפטריארך לסלאח א דין כדי לשאת ולתת על כניעה, אבל סלאח א דין דחה את בקשתם. אז פנה שוב בליאן אל סלאח א דין ואמר לו, לפי נוסח שנשמר על ידי אבן אל עתיר וכן נוסח דומה אצל עימאד א דין יועצו וראש לשכתו של סלאח א דין:
"הוי הסולטן, דע לך כי את גודל האוכלוסיה בעירנו אלוהים לבד יודע אותו. שאיפת הקרב שלה ירודה כרגע, אך זאת רק בעקבות התקוה כי אתה תסכים לכניעתה, כפי שהסכמת לכניעה במקומות אחרים. אך אם נראה כי אין מנוס מן המוות, אז נמית את בנינו ובנותינו, נשרוף את עושרנו וכלינו, כדי שלא נשאיר לכם לביזה אף לא דינר אחד ואף לא גבר או אישה שילכו לעבדות. בתום מלאכת ההשמדה הזאת נהרוס את כיפת הסלע ואת מסגד אל אקצא ונהרוג את 5000 השבויים המוסלמיים שבידינו ונחנוק את חיות הבית. אך לבסוף נערוך גיחה נגדכם ונלחם בכם כאנשים המגינים על דמם ועל חייהם, ולא יהיה בינינו אף אחד שבשעת מותו לא ידע כי חנק אחדים משלכם. נמות שיזכרונו בהערצה או ננצח כאבירים."
בסופו של דבר הסכים סלאח א דין ונקבע שכל גבר ישלם פידיון נפשו 10 דינר, אשה – 4 דינר וילד עד גיל שבע – 1 דינר.
ביום 2 לאוקטובר 1187 נמסרה העיר לידי המוסלמים. הנוצרים המקומיים הורשו להשאר והפרנקים נאלצו לפדות עצמם או להמכר לעבדות. ברור שהיוצאים עשו זאת ללא סוסים ונשק. לגבי המספרים יש ספק גדול בנוגע למהימנותם אבל ברור שמספר העוזבים היה כמה עשרות אלפים. הנמכרים נאמדים בכ – 2,000 (?) והנשארים נאמדים בכ – 15,000 (?).
מיד לאחר הכיבוש נגשו המוסלמים לטהר את העיר. המסגדים, שהפכו לכנסיות כמו ככיפת הסלע ואל אקצא, חזרו שוב להיות מסגדים. הצלבים הוסרו ובמקומם שמו חצאי סהר, וכף רגלו של ישו על אבן השתיה חזרה להיות כף רגלו של מוחמד.
מנבר יפה שהוכן בזמנו על ידי נור אלאדין הובא לאל אקצא (נשרף על ידי אוסטרלי תימהוני בשנת 1969), כנסית סנט אנה הפכה להיות מדרסה צלאחיה. מעון הפטריארך הפך להיות חנקה צלאחיה ואף כנסית הקבר חזרה לידי האורתודוכסים לאחר שבימי הצלבנים שלטו בה הקתולים. בכנסיה עצמה סלאח א דין לא פגע בגלל שחשש שפגיעה קשה בקודשי הנוצרים תביא בעקבותיה מסע צלב נוסף, מה גם שכנסיה שלימה היא קלף מיקוח.
מסעות הצלב
מסע הצלב השלישי התארגן בשנת 1189 ובראשו פרידריך הראשון ברברוסה קיסר גרמניה, פיליפ השני מלך צרפת וריצ'רד לב ארי מלך אנגליה. פרידריך טבע בים בדרכו ארצה וצבאו התפזר והשניים האחרים הגיעו ליעדם. בארץ הם מצאו את הצבא הצלבני צר על עכו, והם הצטרפו אליהם. בתום המצור (ארך שנתיים) חזר פיליפ לארצו ובארץ נשאר רק ריצ'רד. אמנם המטרה היתה ירושלים אבל ריצ'רד לא הגיע אליה. הוא כבש את יפו אבל חורף קשה, התרופפות המשמעת ועייפות מנעו ממנו להגיע לירושלים. לעומת זאת הוא חיזק את אחיזתו במישור החוף וכבש את אשקלון.
שיקולים אסטרטגיים לא ברורים וחילוקי דעות בין מנהיגים צלבניים דחו שוב ושוב את המתקפה על ירושלים, ועל זה נוסיף גם את העובדה שהמוסלמים לא ישבו בחיבוק ידיים. בסופו של דבר נחתם בין סלאח א דין וריצ'רד לב ארי "חוזה יפו" ובו סוכם:
1. תוקם מדינה צלבנית מצור ועד יפו עם התרחבות באזור רמלה ולוד.
2. חומות אשקלון יהרסו על ידי שני הצדדים כדי שאף צד לא יוכל להיאחז בה.
3. הנוצרים יוכלו להגיע לירושלים כצליינים ללא נשק וללא תשלום.
סלאח א דין מת בשנת 1193. החליפו אותו בניו במשך שלש שנים, ומשלא הצליחו, תפס את השלטון אחיו – אל עאדל (1196). הוא הנהיג את המדינה האיובית עד שנת 1218 וכאשר נפטר החליפו אותו בניו: אל כאמל במצרים ואל מועט'ם בדמשק. למעשה נוצרו שני מרכזים איובים עיקריים שרוב הזמן היו יריבים האחד לשני.
מסעות הצלב ה – 4 וה – 5 לא הגיעו לירושלים. ברביעי נכבשה קונסטנטינופוליס (1204) ובחמישי דמייט עיר הנמל שבמצרים (1218). אז התגבשה מדיניות חדשה לפיה כיבוש יעד מוסלמי חשוב יאפשר לקבל את ירושלים תמורתו. וכתב ז'אן דה בריאן מלך ירושלים (בתואר):
"נראה לי שלא נוכל לעשות הרבה בארץ זו נגד הסרצנים (מוסלמים), ואם נראה הדבר טוב בעיניכם אעלה ברצון על ארץ מצרים לשים מצור על אלכסנדריה או דמייטה. אם נוכל לקבל אחת מן הערים האלה, סבור אני שנוכל לקבל את ממלכת ירושלים."
ואכן תמורת דמייט מוכן היה אל כאמל שליט מצרים:
1. להשיב לנוצרים את הצלב האמיתי שנלקח על ידי סלאח א דין בקרב קרני חיטין.
2. לשחרר את כל השבויים הנוצרים בסוריה ומצרים.
3. לשקם את ירושלים וחומותיה.
מנהיגי הצלבנים דחו את ההצעה וירושלים נפלה קרבן לדחיה זו שכן שליט סוריה אלמלכ אל מועט'ם ציוה הרוס את חומות העיר (1219) כדי שהנוצרים לא יוכלו להיאחז בה אם יכבשוה.
בראש מסע הצלב השישי עמד פרידריך השני שגם התחתן עם ביתו של ז'אן דה בריאן – מלך ירושלים (בתואר). (פרידריך היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה ונשא גם בתארים של מלך ירושלים, איטליה, בורגונדיה וסיציליה.) הוא התעכב ביציאתו מספר פעמים למורת רוחו של האפיפיור שאף החרים אותו בגלל זה.
ביוני 1228 יצא פרידריך לדרכו בראש צבא קטן.
בינתיים באזור התנהלו קרבות בין היורשים האיובים, ואל – כאמל המצרי, ברצותו להעביר לצידו את המלך הצלבני, חתם איתו חוזה שנקרא "חוזה אל עג'ול – יפו" החוזה נחתם בשנת 1229 לתקופה של 10 שנים. באשר לירושלים נאמר בחוזה:
1. ירושלים מועברת לקיסר או לנציביו ומותר לקיסר לעשות בה כרצונו, בין אם לבצר אותה ובין לדברים אחרים.
2. אין לקיסר שליטה במקדש שלמה (אל אקצא) ובמקדש האדון (כיפת הסלע) ומקומות אלו יהיו מופקדים בידי משמר של סראצנים כדי שיוכלו להתפלל ולהשמיע משם את חוקם ואיש לא ישלול אותם מידיהם.
3. פרנקי שירצה לבקר ולהתפלל במקדש האדון , הרשות בידו לעשות כן, אך אם אין הוא מתייחס בכבוד וביראה למקום, אין להרשות לו להכנס לתחומו של הר הבית.
4. השיפוט בין מוסלמי למוסלמי בירושלים יהיה בידי המוסלמים.
האפיפיור והפטריארך הירושלמי (שישב בעכו) לא היו מרוצים מן ההסכם, שכן הם ציפו למלחמת קודש הירואית ולא להסכם שראו בו עלבון. וכתב הפטריארך אל האפיפיור:
"הקיסר….. לא בלבד שהיה וותרן כלפי הסרצנים, אלא התנהג איתם בפזרנות במהלך המשא ומתן, וגם אם שאף להגיע לידי הסכם שלום, הרי שלא היה מסוגל לכך מתוך עמדה של כוח ותקיפות או מתוך עמדה של איום והרתעה. וכאשר מלכתחילה נראה הקיסר כפועל מתוך עמדת חולשה, הציע לו הסולטן את העיר הקדושה בעוד הוא מחזיק במקדש האדון, למען ישאר בהשגחת הסרצנים וכדי שהללו יבואו למקום זה בחופשיות וללא תשלום מס. לעומת זאת …… לא קבלו הנוצרים חזרה אף שעל אדמה מחוץ לעיר עצמה (אפילו שהיו שם מקומות קדושים) ועל כן נמנענו מלטהר את המקומות הקדושים ומקיום עניני פולחן, וכאשר ראינו שכל מעשי הקיסר נעשים ברשעה ובמרמה, ביטלנו את ההיתר לכל הצליינים, ללא יוצא מן הכלל, להכנס לירושלים ולבקר בקבר."
גם אלמלכ אל – כאמל המוסלמי קיבל ביקורות קשות מהעולם המוסלמי.
כחודש לאחר ההסכם הגיע פרידריך לירושלים בליווית פמליה קטנה. ולמחרת הגיעו, הכתיר עצמו הקיסר בכנסית הקבר שבירושלים כמלך ירושלים. (אנשי המסדרים הצבאיים נעדרו מכיוון שחרם האפיפיור עמד בתוקפו) וכך סיפר באיגרת למלך אנגליה:
"פרידריך בחסד האל הקיסר המהולל של הרומיים, מלך ירושלים וסיציליה לחברו היקר מלך אנגליה בריאות וידידות:
נכנסנו לעיר הקודש ירושלים בהלכנו בעקבות ישו…. למחרת, לאחר שהתפללנו בקבר הקדוש, בהיותי קיסר קתולי, שמתי על ראשי את כתר המלכות…. משום שהאל רומם אותי בין נסיכי העולם…… ניתן תודה לאל שפקד את עמו וגאלו, והריע בשופר הגאולה למענינו בבית דוד עבדו."
גם אצילי הממלכה לא אהבו את פעולותיו של פרידריך שכן הוא לא נועץ בהם, ולקח לעצמו את התואר "מלך" ללא רשותם. למעשה התואר ניתן לו בגלל אישתו, שהיתה ביתו של מלך ירושלים הקודם. היורש שלה הוא בנה ולא בעלה, ואם בעלה בכל זאת רוצה לשאת בתואר הוא צריך לקבל את הסכמת אצילי הממלכה, ופרידריך לא קיבל.
לאחר יומיים עזב פרידריך את ירושלים לעכו ולאחר שהות קצרה שב לארצו.
ירושלים האיובית
אוכלוסית ירושלים לאחר הכיבוש האיובי (כיבוש סלאח א דין אל איובי) היתה מורכבת ממוסלמים ויהודים שחזרו לעיר לאחר שבתקופה הצלבנית לא הורשו לגור בה, וכן מנוצרים מזרחיים ובעיקר יוונים אורתודוכסים שאף קיבלו את כנסית הקבר על חשבון הקתולים שגורשו. עדה נוצרית חשובה נוספת שהתפתחה היא הארמנית.
לאחר שסלאח א דין ניסה לגרש את הצלבנים מהארץ ולא הצליח ואף הובס פעמיים על ידי ריצ'רד לב ארי, חזר לירושלים ובשנת 1192 הורה על ביצורה מחדש. הוא חילק את הקטעים בין בניו ואחיו ופיקח אישית על המלאכה. בעבודה שותפו גם 2,000 שבויי מלחמה נוצרים. ומספר עימד א דין יועצו וראש לשכתו של סלאח א דין:
"כל בוקר….. יצא הסולטן רכוב על סוסו והעביר בעצמו רבע סלע על אוכף סוסו, ובעקבותיו באו גדולי האמירים שהעבירו אבנים גם הם. אם ראיתם אותו מעביר אבן בחיקו הייתם משתכנעים כי היה לו לב המסוגל להרים הר במחשבה בלבד. כל קפדנותו נתונה היתה להגנתה של אבן השתיה עד כדי כך שסחב במו ידיו חתיכות סלעים….. הסולטן, רכוב על סוסו מיהר לכל מקום שחסרו שם אבנים , או עבודת הבנין נעצרה, זירז את העובדים, ריכז בעצמו את האבנים וחייליו אחריו."
עם מותו של סלאח א דין בשנת 1193 ירשו את ממלכתו שלשת בניו שרבו ביניהם ואז השתלט על רוב הממלכה אל מלכ אל עאדל – אחיו של סלאח א דין. בירושלים שלט בנו של אל עאדל – אל מועט'ם עיסא החל משנת 1202. בין השנים 1202 – 1212 שיפץ אל מועט'ם את החומות ובנה בהן מגדלים. לדוגמא, אפשר לראות כיום מזרחית לשער ציון שרידי מגדל גדול שנבנה על ידי אל מועט'ם וזוהה בעזרת כתובת שנמצאה במקום. לאחר מות אביו ירש אל מועט'ם את נחלותיו בארץ ישראל ומרכז סוריה ושני אחיו שלטו במצרים וצפון סוריה. כלומר החלוקה של סלאח א דין לבניו התקיימה למעשה בבניו של אחיו. (א"י וסוריה – אל מועטם. מצרים – אל כאמל. צפון סוריה – אל אשראף)
בשנת 1219 החליט אל מועט'ם להרוס את חומות ירושלים ומספר ההיסטוריון אבן וואסאל:
"כשמצור הצלבנים על נמל דמייט התהדק, וציפו לכניעתו, חשש אל מועט'ם שליט סוריה שכוחות פרנקיים גדולים יגיעו דרך הים בשמעם על הצלחות חבריהם במצרים, ועל העובדה שאל כאמל עסוק במלחמתו בפרנקים במצרים, וכי הם יפנו לעבר ירושלים וכי ישתלטו עליה, וכי לא יעלה בידו להוציאה מידם, ואז הוא החל לפרק את מגדלי ירושלים וחומותיה שהיו מן הגדולים והחזקים ביותר. וירושלים, מאז הוצאה מידי הפרנקים בידי סלאח א דין, עמדה מבוצרת, וכל אחד ממגדליה עמד כמבצר. והוא אסף את הבנאים והחפרים וחפר מתחת לחומות והרסן, פרט למגדל דוד שהשאיר עומד על כנו. וכשהחומות נהרסו עזבו רוב התושבים, מאחר שבתוך העיר התגוררה אוכלוסיה ענקית ועתה נותרו רק בודדים. ולאחר מכן החל אל מועט'ם להעביר את מחסני הנשק ואת כלי הזין וכדומה. והריסתה היתה מכה קשה למוסלמים והם התאבלו מאד."
את מצב האוכלוסיה תאר הכרוניקן המוסלמי אבו שאמה:
"הפחד שנפל על העיר דמה ליום הדין האחרון. נשים ועלמות זקנים וגברים, נערים וילדים, כולם חיפשו מחסה בכיפת הסלע ובמסגד אל אקצא כשהם מורטים את שערותיהם וקורעים את בגדיהם. המחראב של המסגד התמלא שערות. בהיותם משוכנעים שהנה הפרנקים עומדים להגיע, נמלטו אומללים אלה בהשאירם מאחוריהם את רכושם ואת קניינם. הם סתמו את הדרכים כשחלקם נמלט למצרים ואחרים לכרך או לדמשק. בנות מבוגרות קרעו מכנפי בגדיהן כדי לעטוף בהם את רגליהן הפצועות מתלאות הדרך. מעולם לא פגע אסון כה נורא באיסלם. פליטים רבים מתו ברעב או בצמא. כל רכושם של תושבי ירושלים היה לבז."
לאחר הריסת החומות היתה ירושלים עיר דלה.
אל מועט'ם מת בשנת 1227 וירש אותו בנו א- נסיר דאוד. שליט מצרים אל כאמל השתלט אז על ארץ ישראל, וכשבא פרידריך השני במסע הצלב השישי לארץ, הסכים אל כאמל לוותר על ירושלים לטובת הנוצרים ואילו הר הבית על מסגדיו נשאר מוסלמי (הסכם אל עג'ול יפו).
על פרידריך השני נמתחה ביקורת קשה אבל גם אל כאמל לא יצא נקי. בכרוניקה המיוחסת לאל אליאפעי נכתב:
"היה זה אחד האסונות הקשים ביותר שפקדו את המוסלמים…. היה זה עניין מכאיב מעל לכל מידה למוסלמים, שהיתה זאת בשבילם שעת מפלה וניסיון."
הכרוניקן ביברס מסר:
"בירושלים נתנה ההכרזה על יציאת המוסלמים מן העיר והעברתה לפרנקים. לדרכם יצאו המוסלמים כשהם כואבים ומלאים התמרמרות על אבדן עיר הקודש וכשהם מקללים את שמו של אל כאמל."
וכתב ההסטוריון המוסלמי אל מקריזי:
"היה זה אסון גדול בשביל המוסלמים. כולם היו מאוחדים בהטלת האשמה על אל – מלכ אל – כאמל על מעשהו. התנהגותו גונתה בחריפות בכל הארצות."
למרות שירושלים היתה למעשה ברובה נוצרית, היא היתה עיר פרזות והחרם של הכנסיה הרתיע רבים מעולי הרגל הנוצרים מלבוא אליה. הפטריארך הירושלמי ישב בעכו וגם המסדרים הצבאיים לא העתיקו את מפקדותיהם בחזרה לירושלים. המסדר החזק בעיר היה הטאוטוני הגרמני.
בינתיים הסיר האפיפיור את החרם מעל פרידריך שכן הוא רצה להתפייס איתו וגם הוענק לו תואר "מלך ירושלים" באופן רישמי.
בעיר עצמה לא הכל זרם על מי מנוחות: אספסוף מקומי שלא היה מרוצה מההסכם התקיף את הנוצרים המעטים שברחו למצודה וחולצו רק כאשר הגיעה תגבורת מחיפה. אל כאמל לא היה מעורב בהתנפלות ויכול היה רק להתנצל עליה. הנוצרים למדו לקח וחיזקו את חיל המצב אבל בהיות ירושלים עיר פרזות המוסלמים תמיד יכלו להתנפל עליה שוב.
בשנת 1239 כאשר למעשה תם זמן החוזה, נכבשה ירושלים על ידי אחד השליטים האיובים – נאצר דאוד ששלט בכרך. לאחר מצור של 4 שבועות נכנעה המצודה בתנאי שיורשה לאנשיה לסגת לתחום הנוצרי בחוף הים. נאצר דאוד הרס לאחר הכיבוש את המצודה.
כאשר קרו המאורעות האלו היתה ירושלים בידי שליט דמשק – אל צאלח איסמעיל, אבל לאחר זמן לא רב עברה העיר שוב לידי שליט מצרים אל עאדל השני שכיבד את החוזה שנחתם על ידי אביו והחזיר את הצלבנים העירה.
בשנת 1244 כרתו הצלבנים ברית עם האיובים הסורים (אל צאלח איסמעיל) כנגד צלאח איוב השליט המצרי. במסגרת החוזה עברה כל ירושלים לידי הצלבנים כולל הר הבית. את המהלך הזה יזמו ודחפו הטמפלרים שרצו לחזור לאל אקצא.
שליט מצרים פנה אז לעזרה לכוחות תורכמנים – החווריזמים, שנעו מערבה מאימת המונגולים. הם הגיעו לירושלים, פרצו לעיר וטבחו בנזיריה אבל נהדפו. ב- 23 לאוגוסט החליטו הנוצרים לעזוב את ירושלים כאשר ראו שלא יחזיקו מעמד. החווריזמים נכנסו לעיר אבל הניפו על החומות דגלים נוצריים. הנסוגים ראו את הדגלים וחשבו שהעיר שוב בידי כוחות של נוצרים ופנו לחזור אבל כשהגיעו גילו שהיתה זו תרמית והחווריזמים שחיכו להם טבחו בהם. גם אלה שלא חזרו נתקלו בחוואריזמים וגורלם לא היה טוב מזה של החוזרים. מספרים על 300 איש שהגיעו לאשקלון מתוך 6000 איש שהיו בירושלים.
על הכיבוש החווריזמי סיפר ההסטוריון המוסלמי אל מקריזי:
"ובשנה זו (1244) חצו החוואריזמים את הפרת …… הם מנו למעלה מ – 10,000 לוחם. קבוצה מהם יצאה אל מישורי בעל בק, אחרת אל האזור החקלאי הסובב את דמשק כשהם בוזזים, הורגים ושובים. התושבים המקומיים ברחו מפניהם. החוואריזמים תקפו את ירושלים והיכו בחרבם את הנוצרים אשר היו בה. את הגברים הרגו ולקחו בשבי נשים וילדים. הרסו את המבנים אשר בכנסית הקבר, עקרו את קברי הנוצרים ושרפו את גויותיהם. אחר כך פנו אל עזה…."
בזה הסתיימה הנוכחות הנוצרית בירושלים בימי הביניים והם יחזרו אליה רק בשנת 1917 ויהיו אלה האנגלים.
היהודים בירושלים
המקור העיקרי להכרת הישוב היהודי בירושלים בתקופה האיובית הוא יהודה אלחריזי.
יהודה אלחריזי נולד בטולדו בשנת 1170 ובשנת 1214 יצא למסע של 14 שנה למזרח. בארץ ישראל היה בין השנים 1216 – 1218 . על מסעו חיבר ספר בשם "תחכמוני" בו תאר את המסע (בחרוזים).
הוא מספר שהסולטן (סלאח א דין) קרא ליהודים לשוב לירושלים לאחר כיבוש העיר:
"ונחה עליו רוח עצה וגבורה
ויעל הוא וכל חילו ממצרים
ויצר על ירושלים
ויתנה האל בידו ויצו להעביר
קול בכל העיר
אל כל רב וצעיר
לאמר דברו על לב ירושלים
לבוא אליה כל הרוצה מזרע אפרים
אשר ישאר מאשור וממצרים
והנידחים בקצה השמים
יתקבצו מכל פיאה אליה
וחנו בגבולותיה."
לא בטוח שבאמת היה קול קורא, אבל היהודים חזרו לירושלים. רבים הגיעו מאשקלון, לשם סולקו 100 שנה מוקדם יותר על ידי הצלבנים. קהילה נוספת היא קהילה מערבית שהגיעה מצפון אפריקה והשלישית : 300 רבנים עולי צרפת ואנגליה וביניהם ר' יונתן מלוניל מבעלי התוספות.
וסיפר ר' יהודה אלחריזי:
"ומשם נסעתי אל ירושלים
ונפתחו לי השמים
ואראה מראות אלוהים
ויפגעו בי מלאכי אלוהים
הם חסידי עליון
הבאים מארץ צרפת לשכון בציון
ובראשם הרב החסיד ר' יוסף בן הרב ר' ברוך
יהי לאלוהיו ברוך
ואחיו החכם ר' מאיר
כנר שכלו חשכים מאיר
ושם מן האשקלונים קהילה מעולה
ובראשם השר ר' סעדיה איש ימיני
והוא משכיל ונחמד
ושכלו לא ימד
ושם מן המערביים קהילה חשובה וטובה
ובראשם ר' אליה המערבי
הוא בעל חסדים
ומרבה צדקות למרודים
אבל יצאו עליו דיבות גדולות ורבות
במעשים רבים ועבירות
ופעולות מכוערות
והאל יודע הנסתרות."
על היחסים העכורים בין הקהילות סיפר ר' יהודה אלחריזי:
"אנחנו יראים לרוע המעשים הנעשים בה
ומן החמס והרשע אשר בקירבה
ואש השנאה והמחלוקת
אשר בה דולקת
וליבות שוכניה חולקת
כי כולם הם ראשים
אכזרים וקשים
וכל איש יבקש רעת חבירו
האב שונא לבנו בכורו והבן להורו
ובכל יום ירבו מריבות ומחלוקת
וכל הלבבות נחלקות
עד קראתי שם העיר סלע המחלוקת
ויש עוד ביניהם מסיתים ומדיחים
ומפרידים בין אחים
אש מריבה יום ולילה דולקת
בנו ולבית אוהבים חולקת."
אבל על ירושלים דעתו חיובית:
"ציון אשר כמה מדינות נהדרו
אך כהדרה עין אנוש לא ראתה
לא אדעה אם המרומים שחחו
העיר אשר בה השכינה שכנה
ולעין בני אישים יקרה גלתה."
כאשר הרס אל מועט'ם את החומות עזבו רבים את העיר ובתוכם גם יהודים.
כאשר חזרו הצלבנים שוב נאסרה ישיבתם בירושלים וכאשר הגיעו החווריזמים לא היו יהודים בירושלים וכך הם ניצלו.
השושלת האיובית
