מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות
באתר "תאריכון לתקופה הרומית – ביזנטית"
מבוא
הקיסר דיוקלטיאנוס (245 – 313 לספירה) אירגן את צורת השלטון באימפריה הרומית כאשר האימפריה חולקה לשניים – מזרח ומערב, כשבראש כל חלק עמד מנהיג שנקרא אוגוסטוס. כל חלק גם הוא חולק לשניים כאשר בחלק השני המנהיג נקרא קיסר. הקיסרים היו למעשה הסגנים של האוגוסטוסים. בסך הכל היו אם כן 4 מנהיגים כאשר לכל אחד הטריטוריה שלו. הצורך לחלק את האימפריה נבע מגודלה העצום והקושי לשלוט בה. החלוקה הזו החזיקה מעמד בחיי דיוקלטיאנוס אבל לאחר לכתו התחילו קרבות בין המנהיגים עד שאחד מהם – קוסטנטינוס, השתלט שוב על כל הקיסרות כמנהיג יחיד. נצחונו של קוסטנטינוס הושלם בשנת 324 וזו נקבעה על ידי ההסטוריונים כתחילתה של התקופה הביזנטית.
קוסטנטינוס קיבל את הנצרות כדת חוקית וקבע את ביזנטיון שעל גדות מיצרי הבוספורוס כבירתו. את שמה החליף קונסטנטינוס לקונסטנטינופוליס. שמה הקודם של העיר – ביזנטיון נתן לקיסרות את שמה – הקיסרות הביזנטית. קונסטנטינוס עצמו הוטבל לנצרות על ערש מותו בשנת 337. למעשה קבלת הנצרות כדת חוקית נתנה לה דחיפה עצומה ויכולת להתפשט על פני כל הקיסרות .
מבחינה מנהלית הבישופים של ערי הבירה – הבישופים המטרופולינים, היו מעל הבישופים אחרים וכך גם היה בארץ ישראל כאשר הבישוף של קיסריה (האפיסקופוס המטרופוליטאני) עלה על הבישוף של ירושלים, למרות שירושלים היתה מרכז משיכה צלייני ובה היו המקומות הקדושים החשובים. לאורך התקופה הביזנטית פעלו הבישופים הירושלמים לחיזוק מעמדם למורת רוחם של בישופי קיסריה.
קוסטנטינוס ניגש לזהות את המקום בו נצלב ונקבר ישו. מספרי הברית החדשה היה ידוע שהגולגותא היה אתר הצליבה ומקום הקבר היה בגן סמוך. שני המקומות היו מחוץ לעיר בזמן הצליבה, אבל בתחומה של החומה השלישית שנבנתה לאחר הצליבה. בתקופה הרומאית האתרים היו בתחומה של איליה קפיטולינה.
מלאכת הזיהוי לא היתה פשוטה לאחר 200 שנות שלטון פגני, וכשנמצא המקום היו צריכים הוכחה לאמיתותו. ההוכחה היתה בדמות שלשה צלבים – של ישו ושני הגנבים שנצלבו איתו. ליד הצלבים נמצא שלט – I.N.R.I (ישו הנוצרי מלך היהודים) אבל לא ידעו לאיזה צלב מבין השלושה הוצמד השלט. הפיתרון היה של מקריוס בישוף ירושלים שריפא בעזרת אחד הצלבים אצילה ירושלמית גוססת , וזו היתה ההוכחה לאמיתות אותו צלב. למעשה בתקופה הפגנית נבנה מקדש לאפרודיטה על מקום הצליבה בכוונה, לפי דברי הנוצרים, להעלים את המקום הקדוש, אבל אולי מעשה זה, הוא שעזר להם בסופו של דבר לזהות את האתר.
אוסביוס בישוף קיסריה מתאר את האירועים האלה בספרו "חיי קונסטנטינוס" אבל הוא מתעלם ממציאת הצלב שכן היתה אז מתיחות בין בישופות קיסריה לבישופות ירושלים שנבעה מהמחלוקת על הבכורה. אוסביוס בישוף קיסריה כנראה התקשה לפרגן ליריבו מקריוס בישוף ירושלים.
קונסטנטינוס בנה את כנסית הקבר כשני מבנים עם חצר ביניהם. ראשית נבנה המרטיריון – העדות, כלומר בזיליקה שעמדה על מקום העדות – מקום מציאת שלשת הצלבים. המבנה השני – הרוטונדה – כלומר מבנה מעוגל על מקום הקבר שנקראה "אנסטאזיס" – התחיה. מבנה זה הושלם לאחר מותו של קוסטנטינוס. בין שני המבנים היתה חצר – אטריום, ובה היה מקום הגולגותא.
וכך מתאר אוסביוס את המרטיריון בספרו "חיי קונסטנטינוס": (האנסטאזיס נבנתה לאחר מותו)
"כשבאים ממקום הקבר עוברים על פני שטח פתוח נרחב – האטריום החשוף לאויר הצח של השמים. רצפתו עשויה מלוחות אבן מלוטשים והוא מוקף באכסדרות בשלשה מצדדיו. בהמשך מן המערה (מערת הקבורה) שפנתה לעבר השמש העולה, נבנתה הבזיליקה – מבנה מופלא שהתנשא לגובה רב ונבנה גם לאורך ולרוחב. לוחות שיש בעלי גידים שימשו כרצפת הבניין, וגם מבחוץ היה לו מראה של יופי בלתי רגיל, כשהקירות מנצנצים כברק של האבנים המלוטשות המותאמות היטב אחת לשניה. ובאשר לתקרה היא חוזקה סביב בעזרת כיסוי עופרת, כהגנה נגד הגשם בחורף, אך מבפנים הותוותה התקרה בצורת משטחים קטנים שיצרו רושם כאילו הים הגדול מכסה את פנים הבזיליקה וביניהם כאלה המצופים זהב אשר העניקו מראה למקדש כולו כאילו עשוי הוא מפז."
הכנסיה נחנכה בשנת 335 לספירה.
האגדה רואה דוקא בהלנה אימו של קוסטנטינוס את האחראית לגילוי האתר ובניית הכנסיה. היא עשתה זאת או : א) על ידי מחקר שכלל גם יהודים אותם תיחקרה בכוונה כדי להראות את כפירתם, ב) בחלום הלילה – זו דרך ניסית שלא קשורה ליהודים.
אוסביוס עצמו לא מזכיר את הלנה בקשר לכנסית הקבר. הוא מזכיר אותה בקשר לשני אתרים אחרים:
1. כנסית המולד בבית לחם.
2. כנסית האלאונה בהר הזיתים שם הרביץ ישו תורה בתלמידיו לפני מותו ולאחר תקומתו מן המתים.
ליד אתר כנסית האלאונה בהר הזיתים הוא מזכיר עוד אתר והוא מקום העליה עליו בנתה אצילה בשם פומניה כנסיה כ – 40 שנה מאוחר יותר.
הועידות האקומניות
בתקופת קונסטנטינוס החלו ועידות אקומניות (ועידות כלליות הדנות בנושאי אמונה ופולחן.) וכינוסים, שקבעו את הדּוֹגְמָהּ (האמת הדתית) הנוצרית. שיקולי הבישופים לא היו תמיד דתיים, וגם שיקולים פוליטיים זרים התערבו בהחלטות.
ועידת ניקיאה – היתה בשנת 325 והנושא החשוב שנידון בה היה "המחלוקת האריאנית". המחלוקת היתה בין אריוס כומר מאלכסנדריה ובין הבישוף שלו – אלכסנדר. אריוס טען שהבן בשילוש הקדוש – אב, בן ורוח הקודש, נברא בידי האב והוא דומה לו אבל לא שווה לו והרי הם שתי מהויות שונות. המתנגדים טענו שהאב והבן הם מהות אחת – אלהית, והבן שווה לאב. הם לא נבראו אלא הם קדמונים.
בסופו של דבר אריוס הוחרם. מקריוס התנגד לאריוס ואילו אוסביוס תמך בו אבל כשהתקבלה ההחלטה חתם עליה, מה גם שהקיסר תמך בה.
בהקשר הירושלמי הוחלט:
"כיוון ששוררים עדין הנוהג והמסורת העתיקים כי הבישוף של איליה יכובד, תקויימנה בידו הזכויות ההולמות את מעלת כבודו וזת אגב שמירת מעמדו של המטרופוליטן."
מיד לאחר הועידה החלה הפעילות למציאת המקומות הקדושים.
מקריוס ניסה להרים את קרנו על ידי מינוי בישוף לעיר לוד, דבר שלא היה בסמכותו אלא רק בסמכות המטרופוליטן ואכן הניסיון נכשל.
ועידת צור – ועידה כנסיתית שהיתה בשנת 335. באמצע הועידה נקראו כל הבישופים לעלות לירושלים לחנוכת המרטיריון. על הטכס ניצח אוסביוס ולא יורשו של מקריוס הירושלמי – מקסימוס שהיה זקן וחלש ולא הטביע את חותמו.
ועידת קונסטנטינופוליס – היתה בשנת 381. הבישוף הירושלמי היה קירילוס, וכך אומרת נוסחת ההחלטה לגבי ירושלים:
"מכירים אנו כי קירילוס הנערץ מאד, והגדול באוהבי האל הוא הבישוף של כנסית ירושלים "אם כל הכנסיות כולם", כיון שנבחר לפנים באורח קאנוני על ידי בישופי הפרובינציה וניהל מלחמות רבות נגד האריאנים במקומות שונים."
לפי הגדרה זו של "אם הכנסיות כולם" דרשו בישופי ירושלים הגדרה של "כנסיה אפוסטולית" כלומר כנסיה שהוקמה על ידי תלמידי ישו והשליחים כמו: רומא, אנטיוכיה ואלכסנדריה. הבעיה היתה שכנסיות אלו היו מטרופוליטניות וירושלים לא.
ועידת לוד – ועידה כנסיתית שנערכה בשנת 415. הבישוף הירושלמי היה יוחנן שהשלים את בנית כנסית ציון. באמצע הועידה עזב אותה יוחנן ואיתו בישופי סבסטיה ויריחו כיון שהתגלו עצמותיו של הפרוטומרטיר (הנוצרי הראשון שקידש במותו את אמונתו) סטפנוס בגמלא (בית ג'ימל).
ועידת אפסוס – הבישוף הירושלמי היה יובנאליס. הוא היה פעיל מאד וניצר שבטים ערבים ואף מינה עליהם בישוף למרות שהדבר לא היה בסמכותו שכן הוא לא היה בישוף מטרופוליטני.
ועידת אפסוס דנה במחלוקת הנסטוריאנית. נסטוריוס טען שאחרי התגשמות האל בבשר ודם היתה בישו הפרדה מוחלטת בין הטבע האלוהי והטבע האנושי שכן אין הקודש דבק בחול, ומרים היא יולדת המשיח. המתנגדים ובראשם קירילוס בישוף קיסריה טענו שאין הפרדה וישו אחד הוא ומרים היא יולדת האל.
ועידת חלקדון – התקיימה בשנת 451. הבישוף הירושלמי היה יובנאליס שהשיג לעצמו תואר פטריארך. הועידה דנה בטבעו של ישו:
המונופיסיטיים טענו שלישו טבע אחד – אלוהי.
הדיאופיסיטיים טענו שלישו טבע אלוהי וגם טבע אנושי אבל הם לא נמצאים בו בנפרד (כמו שטען נסטוריוס) אלא מתמזגים בקשר שאין השכל האנושי יכול לתפוס.
יובנאליס היה ידוע כמונופיסיט, אבל כאשר ראה שיד הדיאופיסיטיים על העליונה שינה את דעתו. תושבי ירושלים המונופיסיטיים התרעמו וקבלו את פניו בהפגנות סוערות. הוא נאלץ להמלט לקוסטנטינופוליס ורק בעזרת צבא קיסרי חזר לירושלים.
ירושלים כעיר קדושה לנצרות
כאמור הבזיליקה של המרטיריון הושלמה בחיי קונסטנטינוס והאנסטזיס (המבנה שעל הקבר) נבנה לאחר מותו.
הר ציון – מקום בו היתה הכנסיה הראשונה זכה גם הוא למבנה משלו. בסוף המאה הרביעית תחילת המאה החמישית נבנתה שם בזיליקה מפוארת – "אגיה ציון". על מה שאפשר היה לראות שם כתב אנטונינוס (560 – 570 לספירה)
"ואז באנו לבזיליקה של ציון הקדושה, מקום בו ישנם ניסים רבים…באותה כנסיה תמצא את העמוד שאליו הוצמד האדון כאשר היכוהו… על העמוד עצמו מונחת הקרן שממנה נלקח השמן למשיכת המלכים וכן דוד. כמו כן נמצא שם זר קוצים שעיטר את האדון והחנית שבה דקרוהו בצידו, וכן אבנים, מקצת מאלו שבהן נסקל סטפנוס הקדוש. ישנו שם גם העמוד שעליו נשמר הצלב שעליו פטרוס נצלב ברומא. ישנו שם הגביע של השליחים שלאחר תחיית ישו השתמשו בו למיסות, וכן הרבה שרידים ששכחתי…. "
אפשר היה לראות בהר גם את ביתו של כיפא הכהן הגדול ששם נשפט ישו.
בהר הזיתים הוקמה כאמור כנסית האלאונה על ידי הלנה ויותר מאוחר נבנתה כנסית העליה על ידי פוימניה.
גם פולחנה של מרים התפתח בתקופה הביזנטית אם כי נשאלה השאלה האם היא יולדת האל או יולדת המשיח.
כנסית הפרובטיקה נבנתה במאה ה – 5 לציין את מקום ריפוי המשותק על ידי ישו והאתר גם התקבל כמקום הולדתה של מרים. (באתר מאמר על כנסית סנט אנה שם נמצאים שרידיה של כנסית הפרובטיקה)
קברה של מרים אותר בקידרון והכנסיה שם נבנתה במאה ה – 4. במאה ה – 6 הוקם למבנה חלק עליון (כנסיה) והחלק התחתון הפך לקריפטה.
כנסיה נוספת שנבנתה היא ה"ניאה" – הכנסיה החדשה של יולדת האל, שנבנתה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס במאה ה – 6. סיום בניתה בערך 550 לספירה.
בעיר נולדו גם סיפורים המעידים על קדושתה כמו הסיפור הבא המיוחס לבישוף הירושלמי קירילוס (349 – 386) ומופיע במכתב שכתב:
"בימים קדושים אלה של הפנטקוסט (חג ה – 50 יום לאחר הפסחא שבו ירדה רוח הקודש על השליחים ומשם הם הפיצו את הנצרות). בשבעה למאי בסביבות השעה השלישית, הופיע צלב גדול מאד עשוי אור בשמים מעל הגולגותא, ונמשך עד להר הקדוש הר הזיתים. המראה הזה לא נגלה לפלוני או לאלמוני בלבד, אלא נראה בבהירות רבה עד מאד לעיני כל המון העיר, ולא היה זה מחזה חולף של תעתועי דמיון כפי שעלול מאן דהו לחשוב, אלא נראה גלוי לעין משך שעות רבות כשהוא עולה על קרני השמש בנגוהות זוהרו…..הדברים הגיעו לידי כך שכל המון העיר חש מיד אל הכנסיה הקדושה, שכן היה אחוז במורא מהול בשמחה לנוכח המראה האלוהי. היה זה המון של צעירים וזקנים, גברים ונשים מכל גיל ואפילו כלות מחופתן, מאנשי המקום וגם מהזרים, מהנוצרים ומעובדי האלילים, אשר נקבצו ממקומות שונים וכולם גם יחד שרים פה אחד את שבחו של ישו המשיח מחולל הנפלאות."
אבל העיר משכה אליה גם צליינים ותיירים רבים ואלה הביאו איתם גם תופעות מכוערות שהלכו ופשטו בעיר ומספר גריגוריוס בישוף העיר ניסה שבאסיה הקטנה שביקר בירושלים בשנת 379:
"אתרי פולחן כה רבים כבאותם מקומות שבהם מהולל שם האדון לא יוכל איש למנות ברחבי העולם כולו. לפיכך לו רב יותר היה החסד השורר באתרי ירושלים, לא היה החטא פוקד את המתגוררים שם. אולם לפי שעה אין צלם תועבה שאינם מעזים להתנסות בו: זנונים, נאפופים, גנבות, עבודת אלילים, הרעלות קנאה ורצח."
הפתרון היה לפרוש לאזורים שקטים יותר במדבר יהודה ולקיים שם חיי נזירות. במהלך המאה הרביעית התפתחה קהילה גדולה ומשגשגת של נזירות במדבר יהודה ובאיזורים אחרים הקרובים לירושלים כמו הר הזיתים ובית לחם.
יהודים בירושלים
אדריאנוס הוציא צו שלא ישבו יהודים בירושלים, ואם היו יהודים בעיר היו אלה מעטים. אין ספק שהפיכתה של העיר לנוצרית לא תרמה לביטול האיסור מה גם שישו התנבא על הרס העיר וזה נתפס על ידי המאמינים כהרס העיר היהודית.
בכרוניקות נוצריות מסופר על איסור ישיבת יהודים בירושלים שנקבע על ידי קוסטנטינוס בזמן חנוכת כנסית הקבר, אבל זה לא היה איסור חדש אלא חידוש תקפו של הצו של אדריאנוס ואולי גם החלטה על הקפדת יתר שלו.
ליהודים מותר היה לבוא לירושלים פעם אחת בשנה – ביום תשעה באב כדי לבכות על הריסות המקדש.
וכתב הירונימוס (מאבות הכנסיה, מתרגם התנ"ך והברית החדשה ללטינית – וולגטה. הוא השתקע בבית לחם והקים שם מנזר בשלהי המאה הרביעית.) מתוך פרוש לספר צפניה:
"אלא שעד עצם היום הזה נאסר עליהם, לאחר רצח עבדי האל ובסופו של דבר גם רצח בנו, להיכנס ירושלימה, לבד מאשר לשם אבל, ועליהם לקנות בכסף את הרשות לבכות על הריסות עירם, למען יקנו אלה אשר קנו לפנים את דם האדון, את דמעותיהם, ולמען לא ינתן להם אפילו בכיים חינם אין כסף.
ביום אשר בו נכבשה ירושלים ונהרסה על ידי הרומאים (תשעה באב), יכול אתה לראות בהגיע עם אבלים, בהתאסף נשים מעוותות דמות, וזקנים עוטים בלויי סחבות, המעידים בגופם ובלבושם על זעם האדון עליהם. נקבץ המון האומללים, ושעה שסד העינויים של האדון מתנוצץ, ומקום תקומתו נוגה בקרני אור, שעה שגם מהר הזיתים זוהר נס הצלב, מתאבל העם האומלל על הריסות מקדשו, ואף על פי כן אין הוא מעורר רחמים.
עוד נמשך הבכי בפיק ברכיים, בזרועות חיוורות ובשיער פרוע, וכבר תובע החייל את שכרו, למען יינתן להם לבכות עוד. ומי יפקפק בראותו את אלה בדברי יום השואה והמשואה, יום החושך והאפילה, יום הענן והערפל, יום השופר והתרועה? שהרי גם באבלם יש להם שופרות, ועל פי דבר הנבואה הפך קול חגם לאבל. מייללים הם על אפרות מקדשם, על הרס מזבחם, על עריהם הבצורות לפנים ועל פינות המקדש הגבוהות אשר מעליהן השליכו את יעקב אחי האדון."
בתקופת יוליאנוס ואאודוקיה היתה כנראה תקוה להתישבות יהודית, אולי גם היתה התישבות כזו אבל לזמן קצר.
יוליאנוס הכופר
יוליאנוס הפך לקיסר יחיד בקיסרות בשנת 361. הוא רצה להחזיר את הפגאניזם לקיסרות. הוא האמין באלוהויות רבות וכן גם בזו של אלוהי היהודים ולכן החליט לשקם מחדש את בית המקדש. במכתב שכתב יוליאנוס אל היהודים ונשמר בשלמותו נאמר (בין השאר):
"מן הראוי שתעשו זאת למען אבנה ואיישב גם אני במאמצי שלי לכשאסיים בהצלחה את מלחמתי נגד הפרסים, את העיר הקדושה ירושלים שמזה שנים רבות השתוקקתם לראותה מיושבת על ידכם, ואתן בה תהילה יחד אתכם לאל הגדול עד מאד."
נגד רעיונותיו של יוליאנוס כתב בן דורו – גרגוריוס מנאזיאנזוס:
"לאחר שמיצה את כל האמצעים האחרים, והקל בערכה של כל צורת עריצות המכוונת נגדנו כבדבר קטן ופחות ערך – שהרי לא נברא אופי בעל נטייה חזקה יותר מאופיו להמצאת מעשי רשע וטרוף – שילח בנו לבסוף את העם היהודי ואת קלות דעתם מימים ימימה. את השנאה, שטבועה היתה בהם מקדם, הפך לבעלת ברית לתחבולותיו. לפיכך התנבא על סמך ספריהם ותורות הסתר שלהם כי עתה ציווה עליהם גורלם לשוב למולדתם, להקים את בית מקדשם, ולחדש את שלטונם כבימי אבותיהם, ואת מעשה המרמה שלו הסווה בדמות מעשה חסד.
משגמר אומר בליבו ושיכנע אותם בכך (שהרי כל דבר שיש בו הנאה, נוח הוא לגניבת הדעת), תיכננו אלו את בית מקדשם כאילו עומדים היו על סף מרד, וחשו אל המעשה הזה ברוב מרץ ובנפש חפצה. ואמנם מספרים הללו המשתאים על מעשיהם, כי גם נשותיהם, לא זו בלבד שחלצו את כל העדיים שעל גופן על מנת לתרום אותם כיאות למפעל ולעושים בו, אלא גם נשאו את העפר בשולי בגדיהן, לא חסו על תפארת מחלצותיהן ולא על רכות אבריהן, בהיותם סבורות כי מעשה יראת שמים הוא, וכל שאר הדברים פחותים בערכם לעומת מאמציהן."
בשנת 363 התחילו העבודות אבל הופסקו בגלל כוחות עליונים (רעידת אדמה ושריפה).
כשהתחילו בבניה נתקלו בסופה משתוללת ואש שפרצו בצורה "ניסית" ומספר גרגוריוס מנאזיאנזוס:
" אולם כאשר נהדפו אחור על ידי הסופה המשתוללת ועל ידי רעידת אדמה פתאומית, הסתערו על אחד מבתי הכנסת הסמוכים. יש בהם אשר עשו זאת על מנת לשאת תפילה, ויש אשר השתמשו בו, כפי שקורה בדרך כלל במקרים מעין אלה, להסתייע במפלט שנזדמן להם באותה שעה, או נסחפו ביחד עימם במהומה ופרצו פנימה ביחד עם הרצים. יש האומרים, כי אף בית הכנסת לא קיבל אותם אל קרבו, אלא בשעה שקרבו אל השערים הפתוחים לרווחה, נתקלו בהם כשהם נסגרים לפתע על ידי כוח בלתי נראה ובלתי נגלה, אשר חולל מעשה פלא זה על מנת להכות בתדהמה את מחללי שם שמים, ולהביא בטחון לחסידי האל. אולם דבר זה אומרים כולם ומאמינים בו, כי בהיותם מתאמצים ומתחרים איש ברעהו על דרך הגישה, עצרה אותם אש אשר פרצה מתוך בית הכנסת ושרפה וכילתה את חלקם, למען יתרחש בהם דבר דומה לסבלותיהם של אנשי סדום, או לפלא שארע לנדב ואביהוא, אשר הקטירו קטורת שלא כדין וסכנו את נפשותיהם. ואילו מהאחרים גזלה האש איברים מגופם, ונתנה אותם מצבה חיה לחרון אף האלהים ולזעמו נגד החטאים, ובל יכפור בדבר זה איש, אם אין הוא כופר בגבורותיו האחרות של האל. והדבר הבא אף נפלא הוא ונשגב מאמונה עוד יותר: אור היה בשמים ושירטט את הצלב; הדמות והשם , אשר לראשונה הקלו ראש בכבודם מחללי שם שמים עלי אדמה, נראו עתה לעיני כל בשמים, והיה הדבר לאות ניצחון האל נגד הרשעים, הנשגב מכל אות אחר."
יוליאנוס עצמו נהרג באותה שנה (363) במלחמה נגד הפרסים ותקוות היהודים נגוזו.
בכותל המערבי התגלתה כתובת המיוחסת (אם כי לא בוודאות) לתקופת יוליאנוס ונכתבה (אולי) על ידי יהודים שהאמינו שיוליאנוס נשלח כדי לקומם את בית המקדש ואת העם היהודי. הכתובת היא כתובת חסרה של נחמה וציפיה לגאולה מספר ישעיהו: "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתם כַּדֶּשֶׁא" (ישעיהו ס"ו י"ד)
הקיסרית אאודוקיה
בשנת 438 ביקרה בירושלים הקיסרית אאודוקיה אשתו של הקיסר תיאודוסיוס הב' ובשנת 444 באה להשתקע בעיר בעקבות סכסוך עם בעלה. בישוף ירושלים יובנאליס התחבר אליה לצורך מפעלי בניה בעיר.
בזמן ביקורה הראשון בירושלים נחנך בשנת 439 מבנה קבורה לשרידיו של הפרוטומרטיר סטפנוס במקום הסקילה (נמצא כיום בכנסית סנט אטיין מצפון לשער שכם) הטכס היה בנוכחותו של קירילוס בישוף אלכסנדריה. במקום נבנתה כנסיה מפוארת שהושלמה בשנת 460 סמוך למותה של הקיסרית שנקברה בבזיליקה הזו. (באתר מאמר "מנזר סנט אטיין".)
ומספר בסיליוס בישוף סלווקיה:
"נטמנה גופת הקדוש בהתאם לרצונו של סטפנוס עצמו מחוץ לחומות ירושלים, שם סקלו אותו ובמקום הזה נבנתה כנסיה הראויה לזכרו, לתלאותיו ולסבלותיו הנודעים לתהילה, על ידי יובנאליס…."
גדול מפעליה של הקיסרית היה בניית חומה שהקיפה את החלק הדרומי של העיר.
על מעין השילוח בנתה בזיליקה להנצחת נס ריפויו של עיור על ידי ישו.
היא בנתה גם בית לבישוף של ירושלים – האפיסקופיאון.
אאודוקיה קשורה גם ליהודים. לדברי הביוגרפיה של נזיר בשם בר צומא מנציבין פנו היהודים אל אאודוקיה ובקשו ממנה להתפלל על חורבות המקדש בחג ומועד והיא נענתה לבקשתם והתירה להם לבוא לירושלים מלבד מאשר תשעה באב גם בשלשת הרגלים. הביוגרפיה מצטטת מכתב מתלהב שנשלח על ידי היהודים לכל תפוצות הגולה:
"אל עם היהודים הגדול והעצום מאת הכהנים והראשים בגליל, רוב שלום! דעו שזמן גלות עמנו נשלם והגיע יום קיבוץ שבטנו, כי מלכי הרומאים צוו עלינו שעירנו ירושלים תושב לנו. מהרו ובואו לירושלים לחג הסוכות כי תקום מלכותינו בירושלים."
לפי דבריו הגיעו לירושלים באותו סוכות 103,000 יהודים, אבל מטר אבנים נפל עליהם מן השמים ובזה נגוזה תקוותם לגאולה.
אם נחפש את גרעין האמת בספור יכול להיות שהיהודים בקשו מהקיסרית לבוא לירושלים והיא אישרה זאת מתוך מניעים כספיים: או תאוות בצע או צורך כספי עבור מפעלי הבניה שלה. בכל אופן בר צומא וחסידיו לחצו עליה לבטל את ההטבות ליהודים והיא אכן נכנעה.
וכך מסכם בר צומא:
"כי יקראו הכרוזים ניצח הצלב, ולאחר מכן צעקו כל העם בתורו, בתוך העיר ומחוצה לה כי ניצח הצלב. וקול העם נשמע ורעם זמן רב כקולם הגדול של נחשולי הים עד כי רעדו בנייני העיר מעצמת הקול"
הקיסר יוסטיניאנוס (527 – 565)
הנזיר סבא הקדוש נסע לקונסטנטינופוליס למטרת פיוס בין הקיסר ונוצרים בארץ ישראל ואכן שליחותו צלחה והוא ניצל הצלחה זו כדי לבקש מהקיסר לפרוש חסותו על מפעל הקמת ה"כנסיה החדשה של יולדת האל" או בקיצור ה"ניאה" (חדשה). הכנסיה נבנתה בשולי הר ציון והיתה כנסיה מרשימה ביותר בגדלה. (על המפעל ישנו מאמר באתר – "כנסית הניאה". ) הקיסר גם המשיך את הקרדו הרומי לעבר הכנסיה החדשה והאריך אותו עד לרובע היהודי של היום. כלומר קטע הקרדו שנחשף ברובע היהודי הוא קטע ביזנטי מתקופתו של יוסטיניאנוס.
(על הקרדו יש מאמר באתר – "הקרדו בירושלים".)
את ירושלים לאחר בנית כנסית הניאה מתארת מפת מידבא. (באתר מאמר: "ירושלים במפת מידבא")
הכיבוש הפרסי
בשנת 611 פרצה מלחמה בין הביזנטים לפרסים הססנים שבראשם עמד כוסרו הב'. המצביא הפרסי רוזמיאזן שכונה שאהר באראז (חזיר הבר) הגיע לירושלים ורצה להכניע אותה בדרכי שלום, ואף הפטריארך המקומי – זכריה, נטה להסכים לכך, אבל קיצוני העיר ובראשם נזירי מדבר יהודה דרשו להילחם. הללו האמינו שכוח עליון יעזור להם להלחם עם הכופרים הפרסים. המצור על העיר החל ב – 15 לאפריל 614 והסתיים כעבור 20 יום והפרסים ערכו טבח קשה בתושביה. מכה גדולה היתה לנוצרים כאשר הפרסים שבו את הצלב המקורי עליו נצלב ישו, ומספרת ה"כרוניקה הסורית" :
"שאהר באראז תפס את הבישוף ואת ראשי העיר ועינה אותם בשל עץ הצלב והכלים אשר בבית האוצר, וכיון שכוח האל שבר את הרומאים לפני הפרסים, לא הותיר האל מקום סתר אשר לא גילהו להם. הוא גילה להם את עץ הצלב שהיה מונח ומוסתר בגן ירק, אז התקינו ארגזים רבים ושלחו אותו יחד עם כלים רבים ודברי ערך אל קוסרו."
לגבי היהודים אין ספק שהם היו לטובת הפרסים אחרי שנות סבל קשות מידי הביזנטים, ואולי אף סייעו להם. הכרוניסט הביזנטי תאופנס (נפטר ב – 818) מספר על 90,000 הרוגים ביזנטים ומאשים את היהודים. הוא מספר שהיהודים פדו נוצרים כדי לרצוח אותם.
נזיר ממר סבא בשם סטרטגיוס מספר על למעלה מ – 60,000 הרוגים ומביא את דבריו של תומס הקברן שסיפר שהביא לקבורה מהמקום בו נפרצה החומה כ – 1800 גופות.
סטרטגיוס מתאר את היהודים בצורה מרושעת ומגמתית ומספר שהפרסים רכזו את בעלי המקצוע כדי לשלוח אותם לפרס על מנת לנצל את מיומנויותיהם. הריכוז היה בבריכת ממילא. הצפיפות בבריכה היתה גדולה ולא מעט מהאנשים מתו. את האשמה הטילו על היהודים וספרו שהם הבטיחו לנוצרים הכלואים לפדות אותם אם יתכחשו לאמונתם, משסרבו רצחו אותם. תומס הקברן מדווח על 24,518 הרוגים שם.
אין ספק שהיהודים שמחו למפלת הביזנטים ואף יכול להיות שעזרו לפרסים וגם נתנו פורקן ליצריהם, אבל התאורים והמספרים ודאי מוגזמים.
התקוות שתלו היהודים בפרסים נכזבו והפרסים פנו לפייס את הנוצרים ואף מינו את אב המנזר מודסטוס לשקם את הכנסיות שנפגעו, כולל כנסית הקבר. המפנה בגישה הפרסית נבע כנראה מתוך כך שלצורך שליטה על שטחים גדולים באזורים רבים ורחוקים היו צריכים את אהדת האוכלוסיה המקומית הנוצרית.
על מפעלו של מודסטוס כתב אנטיוכוס ממרסבא:
"ואכן מודסטוס זה הנזכר לעיל לא זו בלבד שמשגיח הוא על מנזרי הישימון, אלא גם על מנזרי העיר וכל סביבותיה. מכיון שפיעמה רוח האל בקרבו בכל מעשיו, הקים אדם זה, שהינו לאמיתו של דבר בצלאל (בונה המשכן) החדש שלנו, או זרובבל (בונה בית המקדש השני) מלא רוח קודש, גם את הכנסיות הקדושות של מושיענו ישו כריסטוס, שהיו למאכולת אש – את הגולגותא הקדושה, את האנסטזיס הקדושה שלו, את המשכן הקדוש של הצלב הנערץ, הלוא היא אם הכנסיות, וכך את כנסית העליה ואת שאר בתי הקודש."
כנסיות שכנראה לא שוקמו כיון שנעלמו מהמקורות הם כנסית סופיה הקדושה וכנסית האלאונה. כנסית הניאה כנראה לא נהרסה והיא נחרבה סופית במאה ה – 9 לאחר שניזוקה קשה ברעידת אדמה במאה ה – 8.
הקיסר הרקליוס
בשנת 622 פתח הרקליוס במערכה נגד הפרסים שמטרתה להשיב לביזנטים את האזורים שנכבשו על ידי כוסרו. הרקליוס הגיע עד בירת פרס – קטסיפון, וחתם חוזה שלום עם שירוי בנו של כוסרו (האב הודח והורעב למוות) בשנת 628. במסגרת ההסכם שוחררו השבויים הנוצרים ושוחרר עץ הצלב. הרקליוס בא לחגוג את נצחונו בירושלים ב – 21/3/630 ושמח לראות שהכנסיות שוקמו. הוא הבטיח ליהודים שהם לא יפגעו כנקמה על עזרתם לפרסים, אבל הכוהנים התירו את נדרו וביהודים נערך טבח.
האגדה הנוצרית מספרת שכניסתו היתה דרך שער הרחמים (שער הזהב), אותו שער שדרכו נכנס ישו לעיר. כאשר רצה הרקליוס להכנס נסגר השער בפניו שכן הוא רצה להכנס רכוב על גבי סוס, ורק כאשר ירד מסוסו ונכנס בצניעות כמו ישו, נפתח השער.
מסלולו של הצליין בסוף התקופה הביזנטית:
הכנסיה של קוסטנטינוס – שם נמצאו הצלבים של ישו והגנבים.
האטריום – שם היה מקום הצליבה – הגולגותא.
אנסטאזיס – מקום התחיה של ישו.
הר ציון – כאן היתה כנסית ציון. כאן שרתה על תלמידי ישו רוח הקודש, כאן נוסדה אם כל הכנסיות, כאן היתה הסעודה האחרונה, בכנסית ציון יכול היה הצליין לראות את האבן בה נרגם סטפנוס, כתר הקוצים שהיה על ראשו של ישו, המנורה שלאורה לימד את תלמידיו, העמוד אליו נקשר ישו והצליפו בו ועוד.
ביתו של כייפא – בו נשפט ישו על ידי הסנהדרין ושם התכחש אליו פטרוס.
כנסית הניאה – לכבודה של מרים יולדת האל .
כנסית סופיה – שם היה הפרטוריום – מקום המשפט של ישו. באתר אפשר היה לראות את כסא המשפט והאבן עליה עמד ישו בזמן המשפט.
קרן העפל – הפינה הדרום מזרחית בחומת הר הבית, משם הושלך יעקב אחי ישו אל מותו.
בריכת וכנסית השילוח – שם ריפא ישו את העיור ושם בנתה הקיסרית אאודוקיה קפלה לכבוד זה.
בריכת וכנסית הפרובטיקה – שם ריפא ישו את המשותק ושם נולדה מרים.
כנסית סטפנוס – שם נסקל ונקבר הפרוטומרטיר סטפנוס ונקברה הקיסרית אאודוקיה.
גת שמנים – לרגלי הר הזיתים. שם התפלל ישו ביגונו טרם הוסגר לחיילים הרומאים.
מקום ההסגרה – שם הוסגר ישו לרומאים על ידי סימן – נשיקת הבגידה של יהודה איש קריות.
כנסית האלאונה – במרומי הר הזיתים. שם הרביץ ישו תורה בתלמידיו.
כנסית העליה – במרומי הר הזיתים. משם עלה ישו השמימה.
