ירושלים במהלך הדורות – התקופה הרומאית (עד החורבן)

 

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות

 

באתר "תאריכון לתקופת בית שני"

לפני הורדוס
פומפיוס הרומאי כבש את ירושלים בשנת 63 לפנה"ס ובזאת הסתיימה תקופת עצמאות יהודית חשמונאית של כ – 80 שנה. פומפיוס הגיע בעקבות ריב האחים החשמונאים הורקנוס ואריסטובולוס אם כי יש להניח שגם בלעדי ריב זה הוא היה בא. פומפיוס הגלה את אריסטובולוס ומשפחתו והורקנוס נשאר שליט מטעם הרומאים בעל יכולת מוגבלת. הוא היה איש חלש ולמעשה היה נתון בידיו של יועצו האדומי אנטיפטר שמינה את שני בניו למושלים: פצאל בירושלים והורדוס בגליל (היה בן 15 שנים).
בינתיים התחלף ברומא השלטון. קיסר ניצח את פומפיוס אבל אנטיפטר ידע לקשור קשרים טובים עם הקיסרים המתחלפים. פומפיוס בחששו שאריסטובולוס יתחבר עם קיסר אויבו רצח אותו ואת אלכסנדר בנו.
יותר מאוחר נרצח גם אנטיפטר בידי מאליכוס ממקורבי הורקנוס במסגרת תנועה שקצה באדומים.
בשנת 40 לפנה"ס התחדש השלטון החשמונאי העצמאי על ידי אנטיגונוס בנו של אריסטובולוס שבעזרת הפרתים ניצח את האחים האדומים. כדי שהורקנוס לא יוכל שוב לכהן ככהן גדול הוא קצץ את אזניו ואת האחים האדומים כלא. פצאל התאבד בכלא והורדוס ברח. הורדוס קיבל ברומי מאת פטרונו מרקוס אנטוניוס את המינוי לשלוט ביהודה. הוא חזר ניצח את אנטיגונוס והוציא אותו להורג.
הורדוס
הורדוס שלט בין השנים 37 – 4 לפנה"ס.
מכיון שחיבור זה לא עוסק בהורדוס אביא רק כמה נקודות באשר אליו:
• שלטונו היה בחסות רומא.
• שלטונו היה רווי ברציחות כמו:
מרים אשתו החשמונאית.
שני בניה
הורקנוס השני
אריסטובולוס השלישי כוהן גדול ואחי מרים אשתו.
אלכסנדרה אם מרים
בני בבא ממקורבי החשמונאים
• ידע להתחבב על הקיסרים השונים שהתחלפו בתקופתו:
את האנטוניה קרא על שם מרקוס אנטוניוס מיטיבו.
בנה שלשה מקדשים על שם אוגוסטוס (אוקטבינוס).
קרא שתי ערים על שם אוגוסטוס – קיסריה וסבסטיה (הנערץ)
הנהיג משחקים לכבוד הקיסר מידי 4 שנים.
• פיתח ערים הלניסטיות כמו קיסריה וסבסטיה.
• תפקידי מפתח בממשל ובצבא היו בידי נכרים.
• נושאי המשרות היו ברובם יוונים.
• לשון הממשל היתה יוונית.
• צבאו היה בעיקר צבא שכירים, שבאו או מהערים ההלניות או מחו"ל ובעיקר אדומים.
• משפט פלילי היה בידי אנשים המקורבים אליו ומשפט דתי בידי בתי דין יהודיים.
• הוא פגע ביהודים על ידי הפצת פולחן הקיסר והקמת פסלים, בנית תיאטרון, אמפיתיאטרון והיפודרום בירושלים, הצבת נשר זהב בשערי המקדש וקיום משחקים ספורטיביים ומלחמות של לודרים בחיות טרף.
• מפעלי בניה גדולים בארץ ובעיקר בנית בית מקדש בירושלים.
אחרי מות הורדוס התחלקו בשלטון בארץ ישראל וסביבתה שלשת בניו: ארכילאוס ביהודה וירושלים, הורדוס אנטיפס משל בגליל ועבר הירדן ופיליפוס משל בבשן.
תקופתו של ארכלאוס לוותה במרידות דיכוי ואי שקט ואזרחי יהודה התלוננו עליו בפני השלטונות ברומא ולבסוף הוא הודח לאחר 10 שנות שלטון.

תקופת הנציבים
לאחר מכן שלטו ביהודה נציבים רומאים שבאו לתקופות קצרות יחסית. המנטליות המקומית היתה זרה לנציבים אלו שבאו מרומא, והם לא הצליחו להתחבר איתה. התוצאה היתה עימות מתמשך, אנרכיה והתפתחות קבוצות קיצוניות שדרדרו את המצב בארץ עד לחורבן.
הנציב הראשון היה קופוניוס והמפורסם שבהם היה פונטיוס פילאטוס שמשל בשנים 26 – 36 לספירה ונכנס להסטוריה כנציב שצלב את ישו.
ספור אחר הקשור אליו מופיע אצל יוסף בן מתיתיהו:
"ופילטוס הגמונה (נציבה) של יהודה נהג את צבאו מקיסריה והעבירו למחנה החורף אשר בירושלים, וזמם להפר את חוקי היהודים בזה שיכניס לעיר את הפרוטומות של הקיסר (פסל דמות פני הקיסר) שהיו צמודות לדגלים, כי התורה אסרה עלינו לעשות תמונות , ומטעם זה ערכו ההגמונים שהיו קודם לכן את כניסתם לעיר בדגלים ללא הקישוטים האלה. ראשון היה פילאטוס, שלא בידיעת הבריות , שכן היתה כניסתו בלילה, הביא את התמונות לירושלים ושמן. וכשנודע הדבר באו (התושבים) בהמוניהם לקיסריה והתחננו ימים רבים להעברת התמונות, אולם פילאטוס לא הסכים מפני שהדבר גורם עלבון לקיסר. וכשלא פסקו להפציר בו, הושיב ביום שישי את חייליו המזויינים בהחבא, והוא עצמו עלה על הבימה, זו נבנתה באצטדיון ששם הסתיר את הצבא האורב. וכשחזרו היהודים ובאו בתחנונים, הקיפם חיילים על פי סימן מוסכם, ואיים שמיד יוציא את דינם למיתה אם לא יחדלו לצעוק וילכו לבתיהם. והללו נפלו על פניהם וחשפו את צווריהם, ואמרו שיקבלו מיתה ביתר עונג משיעזו לעבור על חכמת חוקיהם, אז תהה פילאטוס על תקיפותם בשמירת חוקיהם, ומיד החזיר את התמונות מירושלים לקיסריה. (קדמוניות היהודים י"ח 55 – 59)
ספור נוסף גם הוא קשור לפונטיוס פילאטוס שלקח כספי הקדש כדי לבנות או לשפץ את אמת המים שהובילה מים לירושלים מאזור בריכות שלמה:
"(ופילטוס) התקין צנור מים לירושלים על חשבון כספי ההקדשות ומשך את ראשית הזרם ממרחק מאתיים ריס (40 ק"מ) . אך היהודים לא היו מרוצים מעבודות המים, ורבבות הרבה של אנשים התגודדו וצעקו כנגדו שיפסיק את (המעשים) שבכוונתו לעשות, ואחדים עלבו את האיש (בדברי) גידופים, כדרכו של ההמון לעשות. ופילאטוס הלביש המון רב של חיילים, שנשאו אלות מתחת לבגדיהם, את לבוש היהודים, ושלח אותם אל המקום שהיהודים התאספו בו, והוא עצמו גזר (על ההמון) לחזור. וכשיצאו בגידופים נתן פילאטוס לחיילים את הסימן שהוסכם עליו מראש, והללו הנחיתו (בהם) מהלומות רבות בהרבה משציווה אותם פילאטוס, וענשו במידה שווה את הצועקים ואת אלה שלא (צעקו). והיהודים לא נהגו כלל במורך לב, עד כי רבים מהם מתו בו במקום ואחרים נסוגו כשהם פצועים, מאחר שנתפסו כשהם בלתי מזוינים על ידי אנשים שהסתערו (עליהם) לאחר שהתכוננו לכך." (קדמוניות היהודים י"ח 60 – 62)
ספורים אלה מראים את ההבדל במנטליות בין היהודים לרומאים וחוסר התקשורת שהביאו להתנקשויות, למתח ולהתדרדרות המצב.
בשנת 37 לפנה"ס עלה לשלטון ברומא קיוס קליגולה שהיה שבוי בפולחן אישיותו, אבל הוא המליך על אזור ארץ ישראל ועבר הירדן את אגריפס נכדם של הורדוס ומרים, ואחרי מותו המליך קלאודיוס יורשו של קליגולה את אגריפס על כל אזור שלטונו של הורדוס. בניגוד לסבו ראה אגריפס את עצמו קודם כל מלך יהודי המקדם אינטרסים יהודיים. הוא שמר על חוקי אבות וקבע את מושבו בירושלים.
וכתב יוסף בן מתיתיהו:
"ישיבתו, ישיבת קבע בירושלים היתה נעימה עליו, והוא שמר בטהרה את חוקי האבות. הוא התנהג אפוא בטהרה גמורה ולא עבר עליו אף יום אחד בטל מקרבן לפי החוק." (קדמוניות היהודים י"ט 331)
הוא בנה גם חומה הנקראת החומה השלישית ומספר יוסף בן מתיתיהו:
"והוא חיזק את חומות ירושלים הפונות לצד העיר החדשה בכספי הציבור והגדילן מצד אחד ברוחבן ומצד שני הגביהן כלפי מעלה. והיה גומר אותן עד סופן (ועושן) חזקות מכל כוח אנוש, אילולא הודיע מרסוס, הגמון סוריה, במכתבים לקלאודיוס את הנעשה, וקלאודיוס חשד (שיש בזה) איזה מעשה מרידה ומיהר וכתב לאגריפס להפסיק מבנין החומה, ואגריפס לא חשב שאין להשמע לו." (קדמוניות היהודים י"ט 326 – 327) ( סיום בניתה של החומה היה על ידי הקנאים בזמן המרד הגדול).
אגריפס זכה לאהדה גדולה מצד בני עמו:
" פרשת המלך כיצד: מוצאי יום טוב הראשון של חג (סוכות), בשמיני במוצאי שביעית (שנה שביעית לשמיטה) , עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה- שנאמר "מקץ שבע שנים, במועד שנת השמיטה–בחג הסוכות. בבוא כל ישראל, ליראות . . ." (דברים לא,י-יא). וחזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול, וכוהן גדול נותנו למלך; והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל, וקרא עומד; ושיבחוהו חכמים. וכשהגיע "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא" (דברים יז,טו), זלגו עיניו דמעות; אמרו לו, אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה." (משנה סוטה ז' ח')

אגריפס מת פתאום בשנת 44 לספירה ואחריו המשיכו הנציבים לשלוט ולדרדר את המצב ביהודה עד למרד הגדול בשנת 66 לספירה. דוגמה להתקלויות עם האוכלוסיה היהודית וחוסר רגישותם של הנציבים אפשר לראות בספור הבא של יוסף בן מתיתיהו על הנציב קומנוס (48 – 52 לספירה):
"כשהגיע החג הקרוי פסח…… והמון רב התכנס מכל המקומות לחג, חשש קומאנוס שמא יקרה איזה מעשה מרידה על ידם, וציוה לפלוגת חיילים אחת לקחת את כלי הזין ולעמוד על הסטווים של בית המקדש כדי לדכא את המהומה……. ביום רביעי של החג התגלה חייל אחד והראה להמון את ערוותו. כשראו היהודים (כך) תקפם רוגז וכעס על כך, כי אמרו שלא הם שנעלבו, אלא (שם) אלוהים הוא שחולל. ועזי פנים (שבהם) גידפו את קומאנוס ואמרו שהחייל נשלח על ידו. כששמע קומאנוס התרגז גם הוא לא מעט על הגידופים. הוא התרה (ביהודים) שיחדלו מתשוקתם למהומות ולא יפתחו במרידות בשעת החג. וכשלא שידלם, אלא אדרבה הוסיפו לגדף, פקד על כל הצבא לקחת כל כלי זיינו ולבוא לאנטוניה……. ראה ההמון את החיילים שבאו ונבהל ומיהר לברוח. ומשום שהמוצאות היו צרים והם חשבו שהאויבים רודפים אחריהם, הצטופפו רבים בבריחתם ונדחקו אלה לאלה בדרכים הצרות ונהרגו…… מכאן והילך היה אבל תחת חג, והכל שכחו את התפילות ואת הקרבנות ופנו למספד ויללות. אסונות כאלה נגרמו על ידי מעשה זדון של חייל אחד." (קדמוניות היהודים כ' 105 – 112).
בקרב העם התגלו תופעות קיצוניות כמו הסיקריים – קבוצה קיצונית שלא בחלה גם ברצח למימוש רעיונותיהם. מתחת לבגדיהם נהגו להחביא פגיון (סיקה) ומכאן שמם. כן התגלו תופעות של חוזים משיחיים ונביאי שקר שהלהיבו את ההמון והרבו את האנדרלמוסיה. יוסף בן מתיתיהו מספר על משיח שקר כזה ותוצאות מעשיו בתקופת הנציב פליקס (52 – 60 לספירה):
"באותו זמן בא ממצרים לירושלים (אדם אחד) שאמר שהוא נביא, ויעץ להמון העם לילך איתו אל ההר הקרוי הר הזיתים השוכן מול העיר……. שכן רוצה הוא, אמר, להראות להם משם כיצד יפלו במצוותו חומות ירושלים, והבטיח שהוא יתן להם דרך (החומות האלה) מעבר פנימה (לתוך העיר). וכששמע פליקס על כך ציוה את החיילים לקחת את כלי זינם, והוא הלך עם פרשים ורגלים רבים אל מחוץ לירושלים, (שם) התנגש עם האנשים שהיו עם המצרי והרג 400 מהם ו – 200 לקח חיים, והמצרי עצמו ברח מתוך הקרב ונעלם. ושוב עודדו הליסטים (היהודים) את העם למלחמה נגד הרומאים ואמרו שאין להשמע להם כלל, ואת כפרי האנשים שלא נתפתו (להם) הציתו באש ובזזום." (קדמוניות היהודים כ' 167 – 172)
האנרכיה היתה גדולה. קבוצות ליסטים יהודים ולא יהודים הסתובבו בארץ, חמסו, גנבו ןרצחו כאשר המדיניות הרומית רק מחמירה את המצב.
פלורוס
אחרון הנציבים היה פלורוס (64 – 66). בתקופתו גבר המתח בין הנוכרים והיהודים ותגרות שהתפתחו בקיסריה גרמו ליהודים לעזוב את העיר. מתח גם נוצר בין המעמדות השונים בקרב העם, ומספר יוסף בן מתיתיהו על פלורוס:
"הוא היה רשע ופריץ בשלטונו עד כדי כך שהיהודים ברוב צרותיהם שיבחו את אלבינוס כמיטיבם. ( אלבינוס הנציב הקודם 62 – 64 לספירה. בתקופתו גברו העושק הניצול וגביית המיסים). שכן הלה (אלבינוס) הסתיר את רשעותו ונתן דעתו על כך שלא יתגלה (טיבו) לחלוטין, ואילו גסיוס פלורוס כאילו נשלח להראות (לעיני כל) את רשעותו, ועשה פומבי למעשי העוול (שלו) כלפי עמנו, ולא הניח שום דרך של שוד או של עונש שלא כדין, שכן אי אפשר היה להטותו למידת הרחמים. ולא שבע בצע מכל מין ולא הבדיל בין (רווח) גדול ביותר (לרווח) פעוט. והיה אפילו שותפם של ליסטים, שכן רבים עסקו בכך ללא מורא, משום שבטחו בו שישמש ערובה לשלומם על יסוד חלוקת (השלל). לא היה שיעור לדברים אלה. והיהודים האומללים שלא יכלו לשאת את מעשי השוד שנעשו על ידי הליסטים, הוכרחו כולם לעזוב את אורחותיהם ולברוח ולשבת ישיבה טובה יותר אצל הגויים בכל מקום שהוא.
וכי מה יש להרבות במילין? פלורוס הוא שהכריח אותנו לאסור את המלחמה על הרומאים מפני שחשבנו שנוח לנו למות בבת אחת מאשר קמעה קמעה. והמלחמה נפתחה בשנה השניה לאפיטרופסותו של פלורוס בשנת שתים עשרה למלכות נירון." (קדמוניות היהודים כ' 253 – 257)
פלורוס עשה פעולות פרובוקטיביות כמו למשל בספור הבא שמביא יוספוס פלביוס:
"פלורוס התמכר להפיח את אש המלחמה. הוא שלח אל בית המקדש והוציא משם 17 כיכר, בטענו כי הם דרושים לקיסר. מיד קמה מבוכה בקרב העם ומכל עברים מיהרו המונים אל בית המקדש ובצעקות עד לב השמים קראו בשם הקיסר והתחננו אליו להצילם מרשעת פלורוס, ואחדים מחפצי המרד שפכו חרפות וגידופים על פלורוס והביאו סל (של צדקה) ובקשו פרוטות למענו, כי הוא עני ואביון. אבל לשמע הדברים האלה לא נטה פלורוס מדרך בצעו ועוד הוסיף להתעבר ולבקש כסף חמסים…… (מלחמות ב' י')
פלורוס דרש להסגיר בידיו את היהודים שגידפו אותו, אבל נציגי היהודים טענו שרק מעטים חמומי מוח קיללו ואילו הרוב המוחלט רוצה שלום, ולא הסגירו את אחיהם. תגובתו של פלורוס היתה חמורה ביותר:
"לדברים האלה חרה אף פלורוס מאד וקרא בקול אל אנשי הצבא לבוז את השוק העליון ולהמית את כל הנמצאים שם. באהבת בצעם שמחו אנשי הצבא לפקודת הנציב ובזזו את המקום אשר נשלחו אליו וגם פרצו בכל הבתים ושחטו את יושביהם. ברחובות העיר נחפזו אנשים לברוח והנתפסים נרצחו באכזריות חמה, ולא היה שוד ורצח אשר לא עשו הרומאים ביום ההוא. אנשי הצבא תפסו אזרחים אוהבי שלום והביאו אותם אל פלורוס והוא ציוה לדוש את בשרם בשוטים ולהוקיעם על צלבים. ומספר הנהרגים ביום ההוא, האנשים והנשים והטף, היה 3600…… " (מלחמות ב' ט')
היהודים ניסו לפייס את פלורוס ושידרו אליו אותות רוגע ופיוס, והוא כאשר ראה שאש המרד היהודי דועכת פנה אל היהודים ואמר שאם ילכו לקבל את פני הגדודים הרומאים שבאו לעיר בכבוד, זה יהיה סימן לרצינות דבריהם. ואמנם חשובי היהודים פנו להרגיע את הנרגנים ולאסוף את היהודים מקבלי הפנים ופלורוס הורה לחיילים הבאים להתנפל על מברכיהם:
"ואחרי כן יצאו (הכוהנים) בראש העם במנוחה ובסדר לקדם את אנשי הצבא. וכאשר קרבו אליהם ברכו אותם לשלום. אולם הרומאים לא ענו לברכתם ומריבי פלורוס הרימו קול צעקה. והדבר הזה היה אות הנתון לרומאים. מיד הקיפו אנשי הצבא את ההמון והיכו אותו במקלות וגם רדפו אחרי הבורחים ורמסום בפרסות סוסיהם. רבים נפלו ביום ההוא ממכות הרומאים ורבים ועצומים מאלה היו למרמס לרגלי אחיהם, כי נורא היה הדוחק בשערי העיר, כאשר רצה כל אחד לעבור את חברו ולהמלט, והדבר הזה עצר את הבורחים. ונורא היה מות הכושלים במנוסתם, כי נחנקו ונרמסו ברגלי האצים אחריהם, עד אשר לא נכרו עוד פניהם, ולא נשאר אף חלל אחד אשר ידעו בו קרוביו כי זה הוא, לקברו עם אבותיו." (מלחמות ב' ט"ו)
חיילי פלורוס ניסו להגיע אל ה"בירה" (אנטוניה) אבל היהודים המטירו עליהם אבנים מהגגות ומנעו זאת. היהודים גם הרסו את האולמות המחברים בין הבירה והר הבית כדי שהרומאים לא יוכלו להגיע אל אוצרות המקדש, כאשר רצו. בסופו של דבר עזב פלורוס את ירושלים והשאיר שם כוח קטן יחסית.
המרד הגדול

באתר "קיצור מאורעות המרד הגדול"  עד פריצתו של טיטוס.
אגריפס השני הגיע לירושלים יחד עם אחותו ברניקי כדי לשכנע את העם לא למרוד ברומאים. הוא נשא נאום מעל גבי מדרגות ארמון החשמונאים כאשר העם עמד בקסיסטוס – היא רחבה ציבורית הסמוכה לארמון. בהתחלה נראה היה כי הדבר עולה בידו אבל קנאי היהודים השליכו עליו אבנים ולבסוף אף גורש מירושלים.
התדרדרות במצב ארעה כאשר הופסקו הקרבנות לשלום הקיסר שהוקרבו בבית המקדש:
"….. יצא בחור עז פנים ושמו אלעזר בן חנניה הכהן הגדול, והוא פקיד בבית המקדש בעת ההיא, והסית את הכהנים המשרתים לבל יקבלו זבחים מידי בני הנכר. והדבר הזה היה ראשית המלחמה ברומאים, כי בטלו היהודים במעשים האלה את קרבן הקיסר. ואף כי הרבו הכהנים הגדולים וחשובי העם לדבר על ליבם לבל יפרו את החוק להקריב זבחים לשלום המושלים, לא שמעו האנשים בקולם, בבטחם בגודל המונם, כי גבורי הכח מקהל חפצי המרד חיזקו את ידיהם, ועיניהם היו נשואות אל אלעזר העומד בראשם." (מלחמות י"ז ב')
בירושלים למעשה היו שני כוחות: המתונים והמורדים . המתונים ואיתם כוח ששלח אגריפס, התבצרו בעיר העליונה והמורדים בהר הבית ובעיר התחתונה, והתחילו קרבות ביניהם.

המורדים שרפו את בית חנניה הכהן הגדול ואת ארמונות ברניקי ואגריפס ובסוף גם את הארכיון שכן שם היו שטרי החוב, ועל ידי שריפתם רצו למשוך אליהם את העם וביחוד את בעלי החוב למיניהם שנהנו משריפת איגרות החוב. הכוחות המתונים נמלטו אפוא לארמון המלך, שנבנה על ידי המלך הורדוס, שבעיר העליונה.
השלב הבא היה כיבוש ה"בירה" על ידי המורדים. הם הרגו את חיל המשמר שהיה שם והציתו אותה. משם פנו לארמון המלך ששם התבצרו המתונים, חיילי אגריפס והכוח הרומאי. הם הטילו מצור על הארמון.
אחד ממנהיגי הקנאים מנחם בן יהודה הגלילי הגיע ממצדה לפקד על המצור, והוא איפשר למתונים ולחיילי אגריפס לצאת מן המצודה, אבל החיילים הרומאים נשארו שם כלואים בשלשת המגדלים: היפיקוס, פצאל ומרים.
למחרת נרצח הכהן הגדול חנניה. מנחם השתלט על המנהיגות של המרד ועשה זאת באכזריות רבה, וכל זאת למורת רוחם של אנשי אלעזר הכהן. בסופו של דבר הם תפסו את מנחם ורצחו אותו. לאחר שהשתלט על מנהיגות המרד המשיך אלעזר את המצור על הרומאים שבמצודה.
כאשר הבינו הנצורים במצודה שבסופו של דבר הם יפלו, החליטו להקדים רפואה למכה ולהכנע. אלעזר הסכים לכניעה והורה לנצורים למסור לידיו את כלי נישקם והבטיח להם שיוכלו לצאת בשלום. אבל כאשר הניחו הרומאים את כלי נשקם התנפלו עליהם אנשי אלעזר ורצחו אותם בעצם יום השבת.
המרד התפשט בכל הארץ וקסטיוס גאלוס בא מסוריה עם הליגיון ה – 12 ועם כוחות נוספים לדכא אותו. הוא כבש את יפו, את איזור קיסריה ואילו ציפורי קיבלה אותו בברכת שלום. המורדים שלא נכנעו התבצרו בהר עצמון וגאלוס כבש אותו והיהודים שנמלטו השאירו אחריהם 2000 הרוגים. אחרי שכבש את הגליל הגיע לאפק כדי להתמודד עם המורדים, אבל הללו, עוד לפני שהקרב החל, ברחו. גאלוס מצא את מחנה היהודים ריק ושרף אותו. גם את לוד מצא ריקה ושרף אותה ומשם עלה לירושלים. בגבעון התקיפו אותו המורדים והסבו לו אבידות. אבל גאלוס הגיע לירושלים והקים את מחנהו בהר הצופים. הוא השמיד את המקומות סביב ירושלים וגם חדר לביזיתא שהיתה השכונה החדשה בחלק הצפוני של העיר. למעשה לא היה מה שימנע את גאלוס מלכבוש את העיר, מה גם שהעיר עמדה לפני שבירה, אבל לפתע החל גאלוס לסגת. במנוסתם של חייליו זינבו בהם היהודים והפילו בהם חללים רבים. בבית חורון ערכו להם היהודים מארב בתוך מעבר הרים צר וגאלוס הצליח להמלט בקושי בחסות הלילה. לידי היהודים נפל נשק רב וכן מכונות מצור ומלחמה, שאותם השאירו הרומאים מאחור במנוסתם.
בירושלים נערכה אסיפה בהר הבית והתארגנות לקראת הבאות. המפקדים היו המתונים יוסף בן גוריון יהושע בן גמלא וחנן בן חנן. את אלעזר הכהן ממנהיגי הקנאים לא שיתפו במנהיגות הזו.
על ההתארגנות בגליל פיקד יוסף בן מתיתיהו כאשר היתה לו אופוזיציה מבפנים בדמותו של יוחנן מגוש חלב.

דמות נוספת שהתבלטה אז היתה זו של שמעון בר גיורא, מגיבורי הקרב נגד גאלוס, שאסף אליו שודדים וגנבים והקים כנופיה שבעיקר עסקה בשוד מבתי עשירים. חנן בן חנן רדף אחריו והוא נמלט למצדה.
הקיסר הרומאי נרון מינה את אספסיאנוס לטפל במרידה שביהודה. הוא הביא כוחות מסוריה, ואת הליגיון ה – 15, ואת הליגיון החמישי והעשירי הביא בנו טיטוס מאלכסנדריה.
הגליל נכבש על ידי אספסיאנוס וכן נפלה יודפת – המבצר החזק ביותר באזור זה, ויוסף בן מתיתיהו מפקד הגליל נשבה. אספסיאנוס החליט לחנון את יוסף בן מתיתיהו כאשר זה ניבא לו כי הוא יהיה קיסר וכן גם בנו.
כאשר הגיע טיטוס לגוש חלב הודיע לו יוחנן מעל גבי החומות כי בכוונתם להכנע אבל יעשו זאת לאחר השבת הקדושה עבורם. טיטוס הסכים ויוחנן ניצל את השהות וברח עם אנשיו לירושלים.
לאחר כיבוש הגליל ירדו הרומאים למרכז הארץ, לקיסריה ויבנה, ובכל מקום שהגיעו נוצר עימות בין היהודים הקנאים ובין המתונים באשר לשאלה אם להמשיך את המרד או לא.
בינתיים בירושלים רמת ההקצנה והאנרכיה עלתה שכן פליטים קנאים הגיעו מכל הארץ ממקומות שנתפסו על ידי הרומאים, והיחס המספרי בין המתונים לקנאים בתוך העיר עלה בהתמדה לטובת הקנאים.
הקנאים החליטו למנות כהן גדול על פי גורל ולהשמיט משרה זו מידי המתונים. הם מינו את הכהן פנחס בן שמואל – עובד אדמה פשוט לכהן גדול ובזה למעשה לעגו לכהונה הגדולה ולבית המקדש.
חנן בן חנן – הכהן המודח החליט שהגיעו מים עד נפש ונשא נאום נגד הקנאים ועודד את המתונים לצאת נגדם. בירושלים החלה למעשה מלחמת אחים שהפילה חללים משני הצדדים אבל יד המתונים היתה על העליונה.
אז הציע יוחנן מגוש חלב את עצמו כמתווך. הוא רכש את אמון המתונים אבל למעשה שימש כסוכן כפול וגילה לקנאים אל כל מה שנאמר באספותיהם של המתונים. הוא גם דאג לסכסך בין הפלגים היריבים וסיפר לקנאים כי המתונים עומדים להסגיר את העיר לידי הרומאים, דבר שלא היה נכון. הקנאים החליטו אז לקרוא לאדומים לעזרה.
כאשר הגיעו האדומים לא נתנו להם המתונים להכנס העירה, אבל בלילה פתחו להם הקנאים את השערים, וכשאלה נכנסו פתחו במעשי ביזה ורצח. בין הנרצחים היו גם יהושע בן גמלא וחנן בן חנן מנהיגי המתונים. בשלב מסוים נלאו האדומים מן הרצח ועזבו את העיר. הקנאים המשיכו במעשי ההרג ובין הנרצחים היו גם יוסף בן גוריון וניגר – איש עבר הירדן, ממנהיגי המתונים.
הרומאים ראו כל זאת ושמחו כי היהודים עשו עבורם את העבודה. היו יועצים שיעצו לאספסיאנוס לנצל זאת ולעלות על העיר אבל הוא אמר שאם הם יעלו על העיר יפסיקו מלחמות היהודים והם יתאחדו נגדם, עדיף לחכות ולתת ליהודים להרוג האחד את השני.
בינתיים השתלט יוחנן על ירושלים ואספסיאנוס החליט לחסל את המרד בכל הארץ ובסוף לפנות לירושלים כדי שלא תהיה לו מלחמה מאחור.
בינתיים שמעון בר גיורא התחזק והגדיל את צבאו. הוא רדף את האדומים שחלקם הגיע לירושלים והגדיל את האנדרלמוסיה שם. האיש החזק בירושלים היה יוחנן אבל הוא היה מאד עריץ ולכן כדי להינצל ממנו הזמינו יושבי ירושלים את שמעון.
כאשר הגיע שמעון הסתגר יוחנן ואנשיו בהר הבית. שמעון ניסה לפרוץ אל ההר אבל נכשל כשהוא "משלם" בלא מעט הרוגים.
כאשר מאורעות אלה קרו בארץ, ברומא הודח הקיסר נרון ובמקומו מונה הקיסר גלבה לאחר זמן לא רב נרצח גלבה ועל הירושה שלו רבו מרקוס סלביוס אותו ו – ויטליוס. המנצח היה ויטליוס . אספניאנוס היה אז ביהודה והוא נדחף על ידי הקרובים אליו לדרוש את הקיסרות לעצמו, ולאחר שקיבל את תמיכת מושלי סוריה ומצרים נסע לרומא, ניצח את ויטליוס ונהיה לקיסר. ביהודה החליף אותו בנו – טיטוס.

בירושלים היו שלשה מחנות שהתישו האחד את השני: מחנה יוחנן מגוש חלב, מחנה שמעון בר גיורא ומחנה אלעזר הכהן, וכך מספר יוסף בן מתיתיהו:
"הקושרים נגד העיר היו מפולגים עכשיו לשלש כיתות, הכת של אלעזר שהיו ממונים על הביכורים המקודשים, כיוונו את זעמם השיכור נגד יוחנן, ואילו יוחנן ואנשיו היו שודדים את העם ושפכו זעם על שמעון, ואף שמעון שרצה לעמוד בפני הכתות המתחרות היה מצפה לקבל את צרכיו מן העיר. כל פעם שיוחנן היה מוצא עצמו מותקף משני הצדדים היה מעמיד את אנשיו בכיוונים הפוכים: מצד אחד היה מטיל אבני בליסטראות מן הסטווים על האנשים שהיו עולים מן העיר, וכנגדם היה הודף במכונותיו את אלו שהיו משטיפים עליו את חניתותיהם מן המקדש. אבל כל פעם שהוקל עליו הלחץ מלמעלה, שכן מחמת שכרון או עייפות היו פעמים מפסיקים את האש, אז היה מגיח ביתר שאת וביתר עוז נגד שמעון. ובכל מקום בעיר ששם היה צועד, היה נוהג תמיד לשלוח אש בבניינים שדגן וכל מיני אספקה היו אצורים בהם. ולאחר שהיה נסוג התקדם שמעון, ואף הוא היה עושה כן; כאילו היו עושים בכוונה רצונם של הרומאים בהרסם את כל מה שהכינה העיר כדי לעמוד במצור, והיו מקפדים ארג חייהם. ויצא שלא רק כל סביבות המקדש נעשו אפר, והעיר הפכה לארץ הפקר מפני מלחמתם מבית, אלא גם כל הדגן שהיה יכול להספיק להם שנים לא מועטות, נשרף. בוודאי, מפני הרעב נכבשה העיר, אבל דבר זה לא היה נעשה אילולא הם שהכינו את הדבר לפני כן." (מלחמות ה' א' ד')
העיר נמלאה גוויות שלא הובאו לקבורה, וכמובן שהאזרחים הפשוטים קיוו לבוא הרומאים, שכן זה היה עדיף להם על מלחמת האחים האכזרית מבית, ואם מישהו מאנשי המחנות חשד שאחד האזרחים פנה אל הרומאים אחת דתו היתה למות.
טיטוס פנה לכוון ירושלים עם שלשה ליגיונות (חמישי, עשירי ושנים עשר) ועוד כוחות אחרים. כאשר התקרב טיטוס לירושלים יצאו לקראתו כוחות יהודיים והתכתשו איתו מחוץ לחומות העיר. כאשר ראו הכתות שהרומאים נמצאים בשערי ירושלים הפסיקו לריב ופנו לתקוף את הכוחות הרומאים שהקימו את מחנותיהם סביב לעיר. בסופו של דבר הרומאים התעשתו ודחקו את היהודים לאחור, וכך נוצר שקט זמני עד שהרומאים התארגנו. מחנהו של טיטוס היה ליד מגדל פסיפינוס בפינה הצפון מערבית של העיר.
כאשר שקטו הקרבות עם הרומאים מחוץ לעיר הם התחדשו בין הכתות בתוך העיר:
"וכאשר שבתה המלחמה לפני שערי העיר למצער, התעוררה מחדש המריבה אשר מבית, כי הגיע מועד חג המצות בארבעה עשר יום לחדש ניסן אשר הוא לדעת היהודים ראשית זמן צאתם מעבדות מצרים. ואנשי אלעזר פתחו את שערי המקדש וקבלו את כל בני העם הבאים שמה לעבוד את האלהים. ויוחנן עשה את החג כסות עיניים למזימתו הרעה ושקד לשלוח את החשכים מקרב אנשיו, אשר היו גם ברובם טמאים, עם חרבות מתחת למדיהם, אל בית המקדש לתפשו. ובבוא האנשים אל העזרה הפשילו את בגדיהם והראו פתאום את כלי נשקם. מהומה גדולה קמה מיד סביב לבית המקדש וצעקה עלתה למרום….. ובני העם נלחצו אל המזבח ודחקו סביב לבית המקדש ונרמסו ברגליים, וגם היכו במקלות ובחרבות לאין מספר, ורבים מן האזרחים השקטים נהרגו……. " (מלחמות ה' ג' א')
החורבן
יחסי הכוחות היו כדלהלן: לשמעון היו 10,000 איש ויחד איתו היו גם 5,000 אדומים. ליוחנן היו 6,000 איש ויחד איתו היו גם אנשי אלעזר הכהן שמנו 2,400 איש. יוחנן פיקד על החומה המזרחית ושמעון פיקד על שאר החומות. לרומאים היו כ – 65,000 חיילים.
את העיר הקיפו כאמור שלש חומות שנבנו עם השנים. העתיקה נקראה החומה הראשונה, הבאה אחריה – החומה השניה והאחרונה נקראה החומה השלישית.

טיטוס חיפש את הנקודה בה יוכל לתקוף, והיתה זו במקום החיבור בין החומות הראשונה השניה והשלישית, וכך מתאר זאת יוסף בן מתיתיהו:
"וטיטוס סבב בראש רוכבים בחורים את חומת העיר מחוץ, ותר לו מקום, אשר ממנו ישתער על החומה. אולם בכל אשר הביט לא מצא חפץ, כי מעבר הנחלים לא נמצאה כל דרך אל העיר, ומן העבר השני נראתה לעיניו החומה הראשונה חזקה מאד, והוא פחד, פן תשגב מפני כל מכונות הרעש. ועל כן יעץ להתנפל על העיר אצל מצבת הזכרון ליוחנן הכהן הגדול, כי במקום הזה היתה המצודה הראשונה שפלה יותר, והחומה השניה לא התלכדה בה, יען אשר לא שמו אנשי ירושלים את ליבם לבצר את העיר החדשה גם במקומות אשר לא רב מספר יושביהם, ומשם היה נקל לצרים להבקיע אל החומה השלישית. בדרך הזאת, אמר טיטוס בליבו ללכוד את העיר העליונה ואת הר הבית יחד." (מלחמות ה' ו' ב')
כאשר הרומאים התחילו בעבודות ההכנה לפריצת החומה התאחדו היהודים וריב האחים פסק.
הרומאים החלו לנגוח בחומה בעזרת אילי ברזל כאשר הנצורים מפריעים להם מעל החומה. כעבור 15 יום נפרצה החומה (השלישית) בתאריך ז' באייר.
טיטוס העביר את צבאו אל "מחנה האשורים" הקרוב אל החומה השניה כדי לתקוף אותה.
המגינים התפצלו לשניים כאשר אנשי יוחנן הגנו באזור האנטוניה ואנשי שמעון הגנו ליד מצבת יוחנן (ליד מקום הפריצה אל החומה השלישית ).
טיטוס החל לנגוח בחומה השניה ותוך חמישה ימים הצליח לפרוץ אותה, אבל היהודים הדפו אותו החוצה ואז התארגנו הרומאים ושוב כבשו את החומה תוך ארבעה ימים. וביום ט"ז אייר היתה החומה השניה בידם באופן סופי.
בשלב זה החליט טיטוס לערוך הפוגה ולתת ליהודים שהות להכנע אבל הם לא עשו זאת. לאחר חמישה ימים התחיל לשפוך סוללות בשני מקומות: מול האנטוניה וליד מצבת יוחנן כהן גדול.
הוא שלח את יוסף בן מתיתיהו כדי לדבר אל לב הנצורים על מנת שיכנעו אבל הם לא שמעו לו.

בינתיים המצב בתוך העיר הלך ורע והרעב החל להשפיע והאנשים יצאו החוצה תוך סכנת נפשות כדי ללקט אוכל. מי שנתפס על ידי הרומאים נצלב אל מול החומות.
ב – 29 לאייר סיימו הרומאים לשפוך סוללות : שתי סוללות באזור האנטוניה ושתי סוללות באזור מצבת יוחנן. אנשי יוחנן חפרו מתחת למכונות המלחמה וייצבו את החפירה בעזרת מוטות עץ. כאשר סיימו, הציתו את המקלות והמכונות התמוטטו אל תוך החפירה שנפערה תחתיהן ונהרסו. אנשי שמעון התנפלו בעוז רוחם על המכונות בגזרה שלהם והציתו אותן.
אז החליט טיטוס להדק את המצור ולהקיף את העיר בדייק כדי שאף אחד לא יוכל לצאת, ולו גם בשבילים נסתרים, כדי ללקוט מזון, ובצורה כזו להרעיב את העיר. כל הצבא אשר לטיטוס נרתם לפרויקט הזה שארך שלשה ימים בלבד. התוצאה היתה מחרידה וירושלים נמלאה פגרי אנשים.
הרומאים שפכו סוללות חדשות מול האנטוניה והחלו לנגח את חומה שלה. היהודים בנו חומה שניה מאחורי הראשונה למקרה שהראשונה תיפרץ. בסופו של דבר חדרו הרומאים אל האנטוניה וניצבו אל מול חומות הר הבית.
הקרב במבואות הר הבית היה מר ונמהר:
"ובהתלקח הקרב לא ידעו אלה (היהודים) ואלה (הרומאים) איה מערכות לוחמיהם , כי התלכדו יחד ונדחקו במקומות הצרים ובתוך הצעקות הנוראות לא נשמע קול המפקדים. ורבים ועצומים נפלו חללים מן היהודים והרומאים, והלוחמים רמסו את הנופלים ורסקו את אבריהם ואת כלי נשקם. וכל העת נשמע במקום , אשר נעתק שמה כובד המלחמה, קול ענות גבורה, תרועת העושים חיל, יחד עם קול יללת הפונים עורף, ולא היה מקום לכושלים לברוח ולא רוח לרדוף אחריהם…… והעומדים בשורה הראשונה לא יכלו בלתי אם לנפול או להפיל את אויביהם באבד מהם כל מנוס, כי אלה ואלה נדחפו בידי חבריהם הנלחמים מאחוריהם ולא נשאר אף רווח קטן ליוצאי הקרב.
לאחרונה התגברו היהודים בעוז קנאתם על הרומאים מלומדי המלחמה, והקרב בא עד קיצו, אחרי אשר נמשך מתשע שעות בלילה עד שבע שעות ביום" (מלחמות ו' א' ז')
בסופו של יום שהוא י"ז בתמוז שבת קרבן התמיד למרות שהרומאים לא הצליחו לחדור להר הבית, אבל האנטוניה היתה בידיהם.
שוב הובא יוסף בן מתיתיהו שיקרא לנצורים להיכנע ושוב התשובה היתה גידופים וחרפות.
ביאושם החלו היהודים בשריפת האזורים המחברים בין האנטוניה ובין הר הבית כדי להקשות על הרומאים לחדור להר, ומעניין שגם היהודים וגם הרומאים שרפו את המקומות הללו, כל אחד וסיבותיו עימו.
ב – כ"ז לתמוז היהודים משכו כוחות רומאים במרמה אל אחד מאולמות הר הבית ושם הציתו את האולם על יושביו.
ב – ח' באב החלו הרומאים לנגוח את קירותיו החיצוניים של המקדש ולמרות שהיהודים נלחמו באופן נואש והרגו רומאים רבים עלה בידי הרומאים להצית את האולמות החיצוניים של המקדש. אבל טיטוס ציוה עליהם לכבות את האש וכינס את מפקדיו לישיבת התיעצות מה לעשות עם ההיכל. בינתיים הרומאים והיהודים המשיכו בהתכתשות ביניהם והגיע יום תשעה באב. טיטוס התכוון להסתער למחרת על המקדש ולכבשו אבל אחד מהחיילים הרומאים במהלך ההתכתשויות לקח לפיד ושלח אותו לכוון חלון מחלונות המקדש, האש התלקחה במהירות והמקדש נשרף לנגד עיניהם הנדהמות של היהודים. טיטוס נח באותה שעה באהלו ואחד החיילים בא לבשר לו כי המקדש עולה באש והוא מיהר לצוות לכבות את השריפה אבל החיילים בחמת זעמם לא שמעו לו וליבו את הלהבות עד לשריפתו המוחלטת של ההיכל. שריפת המקדש לווה בטבח גדול שנערך ביהודים על הר הבית ובסביבתו.
השלב הבא היה שריפת העיר התחתונה.
לאחר מכן התחילו הרומאים להקים סוללות אל מול העיר העליונה וביום ח' לחדש אלול כבשו גם את האזור הזה. בבתים מצאו הרבה מאד חללי רעב ואת החיים הרגו. חלק מהאנשים נמלטו אל מנהרות המים והביוב וגם משם הם נשלפו על ידי הרומאים ונרצחו. את הצעירים מכרו לעבדים או למלחמה בזירה. יוחנן לא הומת ונשלח למאסר עד סוף ימיו ואילו שמעון הובל לרומא כדי לפאר את תהלוכת הנצחון ואחר כך הומת.
ומספר יוסף בן מתיתיהו:
"ואחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואת שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצוא את האנשים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על גבן ואת הנופלים בידם הכו לפי חרב. ובמנהרות נמצאו כאלפיים פגרים, מהם פגרי אנשים, אשר טרפו נפשם בכפם, ורובם חללי רעב" (מלחמות ט' ד')

מבנה העיר בשיא פארה

את העיר הקיפו שלש חומות .  באתר מאמר: "חומות ירושלים בימי בית שני"

העיר והמבנים החשובים בה לפני החורבן במפה שלפניכם: