ירושלים במהלך הדורות – מכפר יבוסי לעיר בירתו של דוד

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות

 

מבוא

תחילתה של ירושלים בגבעה הדרום מזרחית – מדרום לעיר העתיקה של היום, מקום הנקרא "עיר דוד". ממצאים ארכיאולוגיים הקדומים ביותר יש לנו מתקופת הברונזה הקדומה מהאלף השלישי לפני הספירה. מתקופת הברונזה התיכונה ב' מהמאה ה – 18 לפנה"ס נמצאו ביצורים סביב למעין הגיחון ושרידי חומה. חומה זו שימשה את העיר בתקופה הכנענית-יבוסית ועד לסוף בית ראשון. שטח העיר בתוך החומה היה בן 45 דונם.

ירושלים נמצאת ממזרח לקו פרשת המים. רק בתקופה העותומאנית פרצה אל מערב מקו זה. הנחלים העיקריים באזור ירושלים: למערב – נחל שורק ונחל רפאים, ואילו למזרח הנחל העיקרי הוא הקדרון. אל הקידרון נשפכים הנחלים: גיא בן הינום, נחל הערב, הטירופיאון (הגיא) ונחל בית זיתא. בין הנחלים האלה נבנתה ירושלים בראשיתה.
כדי שיקום ישוב בימי קדם היו דרושים 4 תנאים בסיסיים (לא חייבים את כולם):
1. קרקע חקלאית.
2. דרכים.
3. אפשרות הגנה.
4. מים.
ננסה לנתח את הדרישות הללו כלפי ירושלים הקדומה.
קרקע חקלאית – אין באזור ירושלים שטחים גדולים של קרקע חקלאית המשופעים במים. קרקע חקלאית מועטת יש בעמקי הנחלים, ויש גם שטחים מישוריים אבל ללא מים זמינים ואפשר לגדל בהם גידולי בעל, כמו למשל איזור "מאה שערים" או איזור "בקעה" וכד'. על עמק רפאים כאסם תבואה כתב ישעיהו:
"וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים. (ישעיהו י"ז ה').
הר הזיתים נקרא כך כיון שגדלו עליו זיתים, וכן גם גידלו שם ענבים ונמצאו גתות ליצירת יין. גם גידול בעלי חיים היה קיים באזור ירושלים.

סך הכל אזור ירושלים אינו אידיאלי מבחינה חקלאית, אמנם היתה חקלאות באזור, אבל חקלאות שולית כמו גידולי בעל או גידולי זיתים וענבים.
דרכים – בארץ ישראל היו 4 דרכי אורך: דרך הים, דרך גב ההר, דרך הבקעה ודרך המלך ממזרח לירדן על גב ההר. דרכים אלה התאפיינו בכך שלא היו צריכים לחצות ערוצים עמוקים והתוואי היה נוח יחסית. היו גם דרכי רוחב. הצומת החשובה באזור ירושלים היתה במרחק כמה קילומטרים צפונה.
אפשרות הגנה – עיר דוד מוקפת משלשת עבריה בגיאיות המסייעים בהגנה. ממזרח הקדרון וממערב הגיא המתחברים ביניהם. מצפון אין גיא וזהו הצד החשוף ולא לשוא נאמר:
" מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (ירמיהו א' י"ד)
מים – ירושלים נמצאת ממזרח לקו פרשת המים וכמות המשקעים בה נמוכה, והיא הולכת וקטנה לכוון מדבר יהודה, ואם באבו גוש ממוצע הגשמים הוא הסביבות 650 מ"מ בשנה, הרי באל עזריה הממוצע עומד על 380 מ"מ בשנה. המעין הגדול הוא הגיחון שספיקתו כ – 600,000 מ"ק בשנה ואין פלא שהישוב נבנה בסמוך אליו. סמוך לגיחון ישנו מקור מים נוסף שנקרא עין רוגל וההשערה היא שאת מימיו הוא קיבל מעודפי הגיחון.
אם נסכם את כל הנתונים הללו נגיע למסקנה שלא הנתונים הפיזים הפכו את ירושלים לעיר גדולה באזור. הסיבה נעוצה בכוח הדתי שלה ועם הנתונים הפיזיים היו חייבים תושביה להסתדר .

 

כתבי המארות

עדות אפיגרפית (ענף במדע הארכאולוגיה העוסק במיון ובחקר של כתובות ותחריטי סימנים ואותיות על גבי אבן, מתכת, חרס וחומרים דומים – ויקיפדיה) ראשונה על ירושלים היא זאת של "כתבי המארות". מדובר בקללות לאויבים בפוטנציה בשטח שליטתה של מצרים, כלומר מלכים תחת שלטונה שיכולים למרוד בה. המצרים כתבו את הקללות על קערות חרס וצלמיות, שברו והטמינו אותם והאמינו שהקללות אכן יחולו על ראשו של המלך המורד. נמצאו שתי קבוצות כאלה, המוקדמות (קעריות החרס) מן המאה ה – 19 לפנה"ס והמאוחרות (צלמיות) מאמצע המאה ה – 18 לפנה"ס. בכתבים עשרות מושלים וישובים וביניהם גם ירושלים הנקראת "ירושלמם". בגב ההר מוזכרת רק עוד עיר נוספת אחת והיא שכם. אין ספק שאיזכורה של ירושלים מראה את חשיבותה כבר בתקופה זו. שמות המלכים המוזכרים הם: ירקעם ושסען שהם שמות שמיים.

איגרות אל עמרנה

עדויות נוספות שנמצאו הן איגרות אל עמרנה שנכתבו כ – 400 שנה לאחר כתבי המארות. באל עמרנה שבמצרים התגלה ארכיון מן המאה ה – 14 לפנה"ס ובו למעלה מ – 350 איגרות שנכתבו ברובן בתקופתו של המלך המצרי אחנאתון. מדובר בחילופי אגרות בין חצר המלוכה ובין השליטים הכפופים אליה. בין האגרות הללו נמצאו 6 איגרות בשפה האכדית ששלח מלך ירושלים – עבדחפה, למלך מצרים. המלך הירושלמי קובל על מצבו הבטחוני והסכנות המאיימות עליו מצד שכניו שאינם כפופים למלך מצרים, ומבקש את עזרת המלך.

ירושלים בתורה

המילה ירושלים לא מופיעה כלל בתורה. הפרשנות מביאה מן התורה פעמיים רמז לירושלים:
"וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן". (בראשית י"ד י"ח)
המדרש אומר שמלכיצדק הוא שם בנו של נח ושלם זו ירושלים.
מביאים מתהילים לימוד ששלם זו ירושלים שנאמר: "וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן". (תהילים ע"ו ג')
בשירה יש מקבילות ולפי זה "מעונתו" זו המקבילה של "סוכו" ו"שלם" זו המקבילה של "ציון", וכידוע ציון הוא אחד משמותיה של ירושלים.
בספר בראשית נאמר:
" וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ." (בראשית כ"ב א'-ב')
הפרשנות אומרת שארץ המוריה זו ירושלים ומביאה סיוע מדברי הימים, שנאמר:
" וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת-בֵּית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה (דבהי"ב ג' א')
הרמב"ם (מורה נבוכים חלק שלישי פרק מ"ה) מסביר את העדרותה של ירושלים מהתורה:
"אבל מדוע לא הזכירו בפרוש בתורה ולא יחדו אלא נרמז עליו, ונאמר אשר יבחר ה', יש בכך לדעתי שלש חוכמות:
האחת, כדי שלא יחזיקו בו העמים וילחמו עליו מלחמה קשה כאשר ידעו שהמקום הזה מטרת התורה מכל העולם.
והשני, שלא ישחיתוהו אותם שהוא בידיהם ויהרסוהו ככל יכלתם.
והשלשית, והיא היותר חשובה, כדי שלא יבקש כל שבט שיהיה זה בנחלתו ויכבוש אותו, ויהא שם מן המחלוקת והקטטה כמו שארע בדרישת כהונה (קורח), ולפיכך בא הציווי שלא יבנה בית הבחירה כי אם אחר הקמת מלך, כדי שתהא ההחלטה ביד אחת ויסתלקו הקטטות….."

ירושלים בכיבוש וההתנחלות

פעם ראשונה בה מופיעה ירושלים בתנ"ך במפורש היא בספר יהושע, ושם מלך ירושלים מארגן קואליציה נגד גבעון שהשלימה עם הכובש יהושע:
"א וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנִי-צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם כִּי-לָכַד יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הָעַי וַיַּחֲרִימָהּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ כֵּן-עָשָׂה לָעַי וּלְמַלְכָּהּ וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּם. ב וַיִּירְאוּ מְאֹד כִּי עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן כְּאַחַת עָרֵי הַמַּמְלָכָה וְכִי הִיא גְדוֹלָה מִן-הָעַי וְכָל-אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים. ג וַיִּשְׁלַח אֲדֹנִי-צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם אֶל-הוֹהָם מֶלֶךְ-חֶבְרוֹן וְאֶל-פִּרְאָם מֶלֶךְ-יַרְמוּת וְאֶל-יָפִיעַ מֶלֶךְ-לָכִישׁ וְאֶל-דְּבִיר מֶלֶךְ-עֶגְלוֹן לֵאמֹר. ד עֲלוּ-אֵלַי וְעִזְרֻנִי וְנַכֶּה אֶת-גִּבְעוֹן כִּי-הִשְׁלִימָה אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ה וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם מֶלֶךְ-חֶבְרוֹן מֶלֶךְ-יַרְמוּת מֶלֶךְ-לָכִישׁ מֶלֶךְ-עֶגְלוֹן הֵם וְכָל-מַחֲנֵיהֶם וַיַּחֲנוּ עַל-גִּבְעוֹן וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ. (יהושע י' א' – ה')
ברור שמלך ירושלים היה מלך חשוב משפיע ומוערך ויכול להיות שגם בעל כוח, שאם לא כן הוא לא יכול היה לאחד מספר מלכים למטרה חשובה.
ירושלים נשארה נוכרית כל זמן הכיבוש וההתנחלות לאורך הספרים יהושע ושופטים. באשר לאי כיבושה יש כמה פסוקים:
" וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי-יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי-חָרֶב וְאֶת-הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ" (שופטים א' ח')
" וְאֶת-הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא-יוכלו (יָכְלוּ) בְנֵי-יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת-בְּנֵי יְהוּדָה
בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ט"ו ס"ג)
" וְאֶת-הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם
הַזֶּה. (שופטים א' כ"א)
מילת המפתח היא "להוריש" כלומר להתיישב במקום האוכלוסיה הקודמת. גם לפי הפסוק הראשון, למרות שיהודה לכד את העיר הוא לא הוריש אותה, כלומר לא התיישב בה. בפסוקים הבאים אנו רואים שגם שבט יהודה וגם שבט בנימין לא יכלו להוריש את יושבי ירושלים, כלומר ירושלים נשארה נוכרית. משני הפסוקים אלה גם אפשר להסיק שירושלים היתה בגבול של שני השבטים האלו. הפרשנים מנסים להסביר את הסתירה כביכול בין הפסוק הראשון לשניים האחרים, אבל בדיוננו הנוכחי לא נכנס לנושא זה.
יותר מאוחר מוזכרת שוב ירושלים כ"יבוס" העיר הנוכרית. הספור ידוע כ"פילגש בגבעה" ואליו לא נכנס, אלא נעסוק במיקומה ומעמדה של ירושלים בסיפור, וכך נאמר:
" וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת (מבית לחם להר אפרים) הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב לִינוּ-נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ. י וְלֹא-אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד-נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ. יא הֵם עִם-יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל-אֲדֹנָיו לְכָה-נָּא וְנָסוּרָה אֶל-עִיר-הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל-עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד-גִּבְעָה." (שופטים י"ט ט' – י"ב)
אפשר ממש לראות היום את הדברים ולדמיין איך הם נראו אז. האיש הלך מבית לחם צפונה על ציר דרך חברון של היום והגיע עד לכתף יבוס (בית בגין). בגלל החושך המתקרב היתה דילמה האם להמשיך צפונה או לרדת בגיא בן הינום לעבר ירושלים של אז (עיר דוד). האיש החליט להמשיך צפונה למרות היום המעריב, מכיון שיבוס היתה מאוכלסת בנוכרים.
כאשר חולקה הארץ ירושלים היתה בגבול בין יהודה ובנימין:
" וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל-מֵי-עֵין שֶׁמֶשׁ וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל-עֵין רֹגֵל. ח וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן-הִנֹּם אֶל-כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל-רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי גֵי-הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק-רְפָאִים צָפוֹנָה. ט וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל-מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ" (יהושע ט"ו ז' – ט')

כיבוש ירושלים על ידי דוד

דוד כבש את ירושלים והפך אותה לבירתו ולבירת העם היהודי עד היום. תאור הכיבוש מופיע פעמיים: ב"שמואל" וב"דברי הימים". התאור ב"שמואל" סתום ו"דברי הימים" יותר ברור. להלן הפסוקים:
"ד בֶּן-שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ. ה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל-יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. ו וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל-הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא-תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם-הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא-יָבוֹא דָוִד הֵנָּה. ז וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד. ח וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל-מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת-הַפִּסְחִים וְאֶת-הַעִוְרִים שנאו (שְׂנוּאֵי) נֶפֶשׁ דָּוִד עַל-כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל-הַבָּיִת. ט וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא-לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן-הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה."
(שמואל ב' ה' ד'- ט')
"ג וַיָּבֹאוּ כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם דָּוִיד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי יְהוָה וַיִּמְשְׁחוּ אֶת-דָּוִיד לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר יְהוָה בְּיַד-שְׁמוּאֵל. {ס} ד וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם הִיא יְבוּס וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. ה וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדָוִיד לֹא תָבוֹא הֵנָּה וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת-מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִיד. ו וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל-מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ. ז וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד עַל-כֵּן קָרְאוּ-לוֹ עִיר דָּוִיד. ח וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב מִן-הַמִּלּוֹא וְעַד-הַסָּבִיב וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת-שְׁאָר הָעִיר. (דבהי"ב י"א ג' – ח')
מהפסוקים אנו מבינים:
1. יושבי ירושלים היו יבוסים.
2. הם סרבו לתת לדוד להיכנס אליהם.
3. דוד כבש את מצודת ציון.
4. הוא הבטיח פרס למכה היבוסי.
5. הוא בנה את העיר והסב את שמה לעיר דוד.
6. בדברי הימים מסופר שכובש העיר בפועל היה יואב בן צרויה שהחיה את שאר העיר.
בספר שמואל מוזכרים עוורים ופסחים וכן "צינור" שלא ברור לנו מהו. על כך יש הרבה פרשנויות שבהם לא נעסוק במאמר זה.
לדוד היו שיקולים איסטרטגיים להפוך את ירושלים לבירתו:
1. הוא רצה לקשור את העיר בו ובשושלתו ולכן בחר בעיר נכרית שלא היתה ברשות אף שבט.
2. העיר היתה מבוצרת והיתה בה מצודה (מצודת ציון) וזה היה יתרון גדול עבור דוד.
3. העיר היתה נייטרלית בגבול של שני שבטים יהודה ובינימין, ועיר נייטרלית תמנע ריב אחים.
4. למרות היותה עיר נייטרלית היא היתה קרובה מאד לשבט שלו – יהודה, ולעיר שלו – בית לחם.
כדי להפוך אותה לבירת שלטונו הכניס אליה דוד שני סמלים לאומיים חשובים: את ביתו ואת ארון הברית:
"וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צֹר מַלְאָכִים אֶל-דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ-בַיִת לְדָוִד.
(שמואל ב' ה' י"א)
"וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה. (שמואל ב' ו' י"ב).

דוד קנה את הר המוריה מידי ארנן היבוסי. היה זה בזמן מגפה ודוד הצטווה ע"י גד הנביא להקריב קרבן בגורן ארונה היבוסי כדי שהמגפה תעצר, וכשהמגפה נעצרה דוד הבין שזהו מקום הבחירה.:
"יח וּמַלְאַךְ יְהוָה אָמַר אֶל-גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי. יט וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְבַר-גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּשֵׁם יְהוָה. כ וַיָּשָׁב אָרְנָן וַיַּרְא אֶת-הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאָרְנָן דָּשׁ חִטִּים. כא וַיָּבֹא דָוִיד עַד-אָרְנָן וַיַּבֵּט אָרְנָן וַיַּרְא אֶת-דָּוִיד וַיֵּצֵא מִן-הַגֹּרֶן וַיִּשְׁתַּחוּ לְדָוִיד אַפַּיִם אָרְצָה. כב וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל-אָרְנָן תְּנָה-לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה-בּוֹ מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. כג וַיֹּאמֶר אָרְנָן אֶל-דָּוִיד קַח-לָךְ וְיַעַשׂ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָה הַכֹּל נָתָתִּי. כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאָרְנָן לֹא כִּי-קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא כִּי לֹא-אֶשָּׂא אֲשֶׁר-לְךָ לַיהוָה וְהַעֲלוֹת עוֹלָה חִנָּם. כה וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת. כו וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. {ס} כז וַיֹּאמֶר יְהוָה לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל-נְדָנָהּ. כח בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי-עָנָהוּ יְהוָה בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם. כט וּמִשְׁכַּן יְהוָה אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן. ל וְלֹא-יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ יְהוָה. {ס} א וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית יְהוָה הָאֱלֹהִים וְזֶה-מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל.

(דברהי"א כ"א י"ח – ל' + דברהי"א כ"ב א')
את דוד החליף במלוכה שלמה בנו. האתרים בהם התרחש ספור הכתרתו של שלמה מוכרים לנו:
אדוניהו – בנו הרביעי של דוד מאשתו חגית, נולד בעת שאביו מלך בחברון (שמואל ב, ג: 3-4), והוא היה הבא בתור בסדר הירושה לאחר אמנון, כלאב ואבשלום. אדוניהו חשב שהמלכות מגיעה לו ואירגן לעצמו הכתרה בעין רוגל (כקילומטר דרומית לגיחון):
"וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. ו וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. ז וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה. ח וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם-אֲדֹנִיָּהוּ. ט וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. י וְאֶת-נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת-הַגִּבּוֹרִים וְאֶת-שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא". (מלכים א' א' ה' – ט')

נתן הנביא מספר לבת שבע – אם שלמה ומיעץ לה ללכת לדוד ולדבר איתו והוא יחזק את דבריה. דוד הודיע לה שאת הבטחתו יקים ושלמה ימלוך אחריו:
"וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ-לִי לְבַת-שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כט וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי-יְהוָה אֲשֶׁר-פָּדָה אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה. ל כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה. לא וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם". {פ}(מלכים א' א' כ"ח – ל')
דוד לא משתהה ומכתיר את שלמה בעזרת האנשים הנאמנים לו במעין הגיחון:
"וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּבוּ אֶת-שְׁלֹמֹה עַל-פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל-גִּחוֹן. לט וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן-הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת-שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. מ וַיַּעֲלוּ כָל-הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם". (מלכים א' א' ל"ח – מ')
קולות השמחה הגיעו לאזני אדוניהו שהיה בעין רוגל – מרחק לא גדול ממעין הגיחון:
וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל-הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ קוֹל-הַקִּרְיָה הוֹמָה. מב עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן-אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בָּא וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ בֹּא כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה וְטוֹב תְּבַשֵּׂר. מג וַיַּעַן יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לַאֲדֹנִיָּהוּ אֲבָל אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ-דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת-שְׁלֹמֹה.
(מלכים א' א' מ"א – מ"ג)
ואומרת הגמרא (מסכת הודיות יב:) : "אין מושכים את המלכים אלא על המעין כדי שתימשך מלכותם".
בכל אופן לא דוד בנה את בית המקדש אלא בנו שלמה:
"וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. {ס} ז וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בנו (בְּנִי) אֲנִי הָיָה עִם-לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי. ח וַיְהִי עָלַי דְּבַר-יְהוָה לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. ט הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל-יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. י הוּא-יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן וַאֲנִי-לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל עַד-עוֹלָם. יא עַתָּה בְנִי יְהִי יְהוָה עִמָּךְ וְהִצְלַחְתָּ וּבָנִיתָ בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֶיךָ". (דברהי"א כ"ב ו' – י"א)

 

באתר יש סיור בעיר דוד