איתמר בן אב"י

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"

 

נולד לאביו אליעזר בן יהודה ולאימו דבורה ב – 31/7/1882.
הוריו התלבטו באשר לשמו: אביו רצה לקרוא לו "עבר" – אבי זקנו של אברהם העברי, ואימו רצתה לקרוא לו "איתמר" בגלל עץ התמר שגדל בחצרם שהרשים אותה. בגלל שהשמות האלה לא היו מקובלים בירושלים הוחלט לקרוא לו "בן ציון" וזה היה שמו הרשמי. מאוחר יותר החליט לאמץ לעצמו את השם "איתמר".
החלטה גורלית התקבלה בבית משפחת בן יהודה עם הולדת בנם והיא שהילד לא ישמע שפת לעז, אבל מכיוון שברחוב כולם דיברו בשלל שפות זרות, נגזר על איתמר הקטן שלא לצאת מביתו. הדבר גרם לכך שהוא לא דיבר עד גיל שלש. ברגע שהתחיל לדבר התגלה שהוא ילד מחונן, וכמו אביו המציא מילים כמו סביבון, מפית, רעשן ועוד.
כשהגיע לגיל בית ספר נוצרה בעיה כי בבתי הספר בירושלים לימדו בשפות לעז, בלית ברירה נשלח לבית הספר כי"ח ששפת הלימוד העיקרית בו היתה צרפתית, ואכן איתמר הצטיין בלימודיו בשפה זו.
בגיל 10 התייתם איתמר מאימו דבורה ואביו נשא את אחותה חמדה (פולה) .
בתום לימודיו נסע איתמר לפריז ללמוד הוראה בסימינר (מוריון) של כי"ח. איתמר הגיע עם דעות מוצקות מהבית שלא תמיד עמדו בקנה אחד עם הרעיונות של כי"ח. לגבי העברית חשבו אנשי כי"ח ששפה זו תישאר שפת התנ"ך והתפילה במתכונתה השמרני, ואילו לשפת הדיבור ייעדו את הצרפתית. ברור שהעברית ה"בן יהודאית" לא היתה מקובלת עליהם. איתמר עמד על דעותיו, והוא גם לא היה בדיוק התלמיד הצייתן. בסופו של דבר סולק בעקבות מרד שהוא היה מעורב בו, ולא גמר את לימודיו.

כאשר חזר התחיל לעבוד כמורה ביפו. עד מהרה התברר שבית הספר בו לימד עומד תחת חסות כי"ח וכששמעו בפריז את מי מינו למורה דאגו לפטרו. איתמר חזר לירושלים ועבד כעורך בעיתונו של אביו.
יותר מאוחר נסע לברלין שם השלים את השכלתו האקדמית.
בחזרתו ערך את עיתוניו של אביו – "הצבי" ו"האור" וכתב גם בעיתון "ההשקפה".
בין השנים 1919 – 1936 הוציא איתמר עיתון משלו בשם "דואר היום" (לקוח משם העיתון האנגלי daily mail). על הצורך בעיתון הזה כתב איתמר:
"היה דרוש עיתון לוחם חי וזריז, שיגיב בזריזות על המתרחש. היה "הארץ" העיתון היומי היחידי, שעורכיו היו סופרים טובים ובעלי מוניטין אבל עיתונאים גרועים…… ונוסף על כך היו עורכי עיתון זה נוהגים לקצץ את מאמרי כל הסופרים, אף לתקנם כראות עיניהם….."
על תפיסת עולמו כתב איתמר:
"הארץ" הוא אולי עיתון הגון, אך לא עיתון, ו"דואר היום" אולי אינו הגון אבל הוא עיתון…"
הוא ביקש ליצור עיתון עם סנסציות, כתבות צהובות, סיפורים אישיים, רומנים, כמו באירופה.

החברה שהוציאה את העיתון נקראה "חברת הסולל", ובמרכז ירושלים היה רחוב על שמה בשם – רחוב הסולל. שם זה שונה ושם הרחוב כיום – רחוב החבצלת.
איתמר שהסתובב בעולם מינה אנשים אחרים כעורכים, ואנשים אלה הובילו את העיתון בדרכם. ביניהם היו זאב ז'בוטינסקי ואבא אחי מאיר. בן אב"י פרש מהעיתון בשנת 1933 והעיתון נסגר בשנת 1936.
היו לו נסיונות נוספים להקים כתבי עת ושבועונים שלא צלחו כמו ה"פלסטיין וויקלי" בשפה האנגלית. נוסף על כך כתב גם עבור עיתוני חו"ל כמו "הטיימס" ו"הדיילי מירור".

בעיתונות בה היה מעורב כתב מאמרים נלהבים על נושאים שהיו על הפרק כמו: התיישבות, הקמת מדינה ("יהודה העצמאית"), השפה העברית, החיים במדינה לצד הערבים, ימאות עברית, הוא הגה רעיון של הקמת קנטונים יהודים וערבים בעלי אוטונומיה בארץ.
גם הוא כאביו המציא מילים כמו:
אל חוט, תקציב, עצמאות, כייס, תקרית, מכונית, מדינאי, משוריין, מיידי, רכושני, תקדים, מפרשית, נבזות, עכשווי, עיתונאות, מברק, חדיש, חממה, יצרי, תבוסתנות, תמיר, רגיש, תרשים ועוד.
איתמר בן אב"י היה ידוע כנואם מחונן ונשלח מטעם גופים ציוניים לחו"ל לצורך תעמולה והתרמת כספים. אחד הגופים בו היתה לאיתמר תרומה מכרעת הוא "בני בנימין" – ארגון של בני המושבות שקם בשנת 1921, וקרוי על שמם של בנימין זאב הרצל ובנימין רוטשילד. המטרות המקוריות של הארגון היו סיוע לחקלאים במושבות, אולם תוך זמן קצר הפך לחברה לרכישת אדמות והקמת מושבות. בין הישובים ש"בני בנימין" היו מעורבים בהקמתם היו: "הרצליה", נתניה, אבן יהודה, צור משה. העיר נתניה מוקירה את פעילותו של בן אב"י ויש בה על שמו: שכונה – "נוה איתמר", שדרות בן אב"י ובית ספר.
כן היה שליח של קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל בארצות שונות.
בשנת 1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים בפילדלפיה בנשיאותו של תומס מסריק. בשנת 1919 השתתף כנספח למשלחת הציונית בועידת השלום בוורסי. הוא שימש מקשר בין מנהיגי הערבים וההנהלה הציונית, וזמן מה שימש כמזכירו המדיני של חיים וויצמן.
בן אב"י גם ישב בכלא בגלל התבטאויותיו ועמדותיו . בשנים 1914/5 ישב בכלא התורכי ובשנת 1929 נאסר על ידי האנגלים בגלל מאמריו החריפים בנושא הכותל המערבי ופרעות תרפ"ט.

בן אב"י התפרסם בעיקר בשל סיפור אהבתו ללאה אבושדיד. היה זה סיפור ארוך עם עליות וירידות כאשר בינו ובינה הפרידו בעיות שלכאורע לא היו ניתנות לגישור: היא באה מבית עשיר והוא מבית עני, הוא אשכנזי והיא בת לעדה המרוקאית, היא באה ממשפחה מכובדת ומקובלת והוא היה בנו של אדם שהתעמת עם גופים רבים בירושלים, בתחילת הרומן הוא היה מבוגר (26) ממנה ב – 10 שנים (היא היתה ילדה בת 16).
איתמר כתב לה שירי אהבה מעל דפי העיתון ואף איים להתאבד אם היא לא תהיה שלו. כל ירושלים היתה מעורבת ברומן וכך כתב איתמר בספרו "עם שחר עצמאותינו":
"כל ירושלים כולה, ירושלים הרגשנית, החומלנית, הבתולית נתגייסה לעזרתי, האוהב האומלל השוגה בחרוזים…. "
למרות הבעיות הם התחתנו בפסח 1914 ונולדו להם בתחילה שתי בנות: דרור ורינה. דרור נפטרה בגיל 4 ונולדה להם בת נוספת שאף היא נקראה דרור, אבל היא החליפה את שמה ברבות הימים לדרורה.

איתמר נפטר בארצות הברית ב – י"ג ניסן תש"ג (1943). עצמותיו הועלו לקבורה בהר הזיתים בירושלים ב – י"ב אדר תש"ז (1947). הוא קבור בחלקה המשפחתית לצד אשתו – לאה, שנפטרה שנים רבות אחריו.
על קברו כתוב – "איתמר בן אב"י בן דבורה ואליעזר בן יהודה. בן ירושלים. הראשון לדיבור העברי החי בדורנו, עיתונאי מחונן ולוחם נועז לעצמאות עמנו ולתחיית לשוננו"
כאמור לעיל איתמר היה מזכירו של חיים וויצמן, שכתב עליו הספד לאחר מותו:
"ידעתיו הרבה שנים, עוד מימי נעוריו. הוא היה רב כשרון ומלא מרץ. אהבתו לעברית היתה אורגנית. בה נולד ואיתה גדל. הוא היה הראשון בארץ, שהעברית היתה לו שפת אם מינקותו וכלי מלחמה בגברותו, בהתייצבו במערכה כמוכיח בשער. בפיו נשמעה העברית כשפה חיה ממש, בעושר בטוייה ובשפע צליליה. מזגו הסוער השתלט לעיתים קרובות על שיקול הדעת, ולעיתים באו דעותינו לידי התנגשות, בייחוד בתקופת "דואר היום" שעליו היתה גאוותו. לעיניו היה ה"דיילי מייל", ובתבניתו רצה לעצב את עיתונו הוא. אני הזהרתיו, כי אין זו דוגמא מובחרת בשביל הארץ, אבל הוא נישא בכוח התלהבותו, והיה מעודד ברוחם של אחדים מידידיו. לעיתים קרובות סר הוא מנתיב הרבים, אבל זה בא לו מקנאותו המופלגת, משפע מרצו ומלהט מזגו. רצון אחד הנחה את צעדיו: לשרת את ארצו. צר היה לי לראותו בשנות חייו האחרונות – מר נפש, מדוכא ומבודד במידת מה. אך עד אחרון ימיו היו עוד חייו מלאים תקוות, חלומות ותכניות ואופטימיזם בלתי מנוצח.
הוא היה חם לב ונדיב רוח, וישאר בזיכרון הארץ כדמות דגולה, עשירת צבעים. הוא היה נואם מושך לב והשפיע על קהל שומעיו בידיעותיו ובאש העצורה בדבריו. בדרך זו היה לברכה למפעלנו. הוא הלך מאתנו בעודו צעיר, ואיתו נעקר בלא עת מקור כוח רב."