בית הספר לאמנות "בצלאל"

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"

 

בית הספר "בצלאל" ברחוב שמואל הנגיד.

 

הדמות המרכזית מאחורי בית הספר לאומנות בצלאל הוא בוריס שץ ועליו יש מאמר באתר בשם "בוריס שץ". ההחלטה הרשמית על הקמת "בצלאל" נפלה בקונגרס הציוני השביעי בשנת 1905. בית הספר נרשם כאגודה גרמנית רשמית ב – 8 לאוקטובר 1906 – "אגודה לקידום מלאכת היד ותעשיית הבית בארץ ישראל ובארצות השכנות."

"מטרת האגודה – תוך איסור על כל פעילות נושאת רווחים מצד חבריה – היא מטרה הומניטארית לעשות למען שיפור מצבה הכלכלי והחברתי של האוכלוסיה היהודית הענייה בארץ ישראל ובארצות השכנות על ידי קידום מלאכת יד ותעשיית בית."
את המוסד ניהל הוועד המנהל שישב בברלין והיה אחראי על התקציבים, התכנים והרחבת המוסד. לנשיא הוועד נתמנה פרופ' אוטו וארבורג, וכסגני-הנשיא שימשו ד"ר פאול נתן וד"ר ישראל ברטהולד. עם הועד התעמת שץ לא מעט, כאשר הוועד דחף יותר לכוון עבודות מעשיות ושץ רצה גם להרחיב את הנושא האמנותי.
על התקווה הנשקפת מהמוסד הזה כתב "בן יהודה" בעיתון ההשקפה 16/12/1905:
" בקרוב יבואו לעירנו האמן הפרופסור שץ והצייר המפורסם ליליין שלוחים מחברת בצלאל שמטרתה היא לכונן בקרב עמנו, בארצנו, מלאכות ביתיות של אמנות, מלאכות שימצאו קופצים עליהם מהסיירים הרבים הבאים הנה מידי שנה בשנה. ומצוא ימצא להם גם שוק בחוצה לארץ, ותספקנה עבודה למספר גדול מבני עמנו בעירנו…… "

לפני בואו ארצה עסק שץ באינטנסיביות בגיוס כספים ותומכים לרעיון וב – 19/1/1906 הגיעו ארצה פרופ' שץ, הצייר ליליין ומר רוטשילד (שלא החזיקו הרבה זמן מעמד) . כבר למחרת הגיעו 450 נערות להרשם למחלקת השטיחים, מהן התקבלו 45. למחזור ראשון התקבלו 10 תלמידים מחו"ל ואחדים מבני הארץ. תלמידי חו"ל היו בוגרי בתי הספר לאמנות ונבחנו על ידי שץ. הם למדו במגמת האמנות.
בתחילה היו 2 מחלקות ראשיות:
אמנות (3 כיתות)
1. בית ספר למורים ולציירי תכניות (דגמים).
2. מכינה.
3. כיתת שעורי ערב.
מלאכה (4 כיתות)
1. שטיחים. (טויה (שם עבדו רוב הבנות), צביעת צמר, קשירת שטיחים)
2. כיור/ציור.
3. מלאכת נוי (ייצור חפצי אמנות).
4. יציקת גבס.
מחלקת השטיחים היתה היותר חשובה, לפחות לפי דעת הוועד המנהל בברלין.
לצורך הקמת המוסד היה צריך בניין מתאים. באותו זמן הסתיימה בנייתם של שני מבנים גדולים להשכרה של הכנסיה האתיופית, באזור רחוב אתיופיה. שץ שכר אחד מהם וזה היה משכנו הראשון של בית הספר.
בית ספר כזה עורר בירושלים את זעמם של הקנאים, ומיקומו ליד שכונת מאה שערים בודאי שלא הוסיף. הקנאים השתמשו בנשק ה"חלוקה" נגד ההורים והתלמידים ואיימו לפגוע בהם כלכלית. אין ספק שסנקציות אלה פעלו את פעולתם ורבים מבני אשכנז (המקומיים) חדלו לבקר ב"בצלאל". מי שמילא את ספסלי המוסד היו בעיקר תלמידים מבני העדה הספרדית, התימנית והפרסית שלא היו תלויים ב"חלוקה" האשכנזית. בני העדות הספרדית, התימנית והפרסית הצטיינו בעיקר בעבודות הכסף והפליז ובעשיית מרבדים. האשכנזים (שלא ברחו) נטו יותר לעבודות ציור וכיור.
מעניינת דעתו של הרב קוק בנושא (נכתבה ב1908):
"….. מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכישרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החים הכלליים, ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה, לעטר את עירנו הקדושה שהיא כחותם על ליבנו, בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה לכבוד ולתפארת, גם לברכה ותועלת….. "

חלק מבית הספר היה בית נכות – מוזיאון, ומספר הזואולוג ישראל אהרוני בספרו "זיכרונות זואולוג עברי":
"אמר לי הפרופסור שץ: אהרוני! אני הוגה רעיון חשוב שאתה תממש אותו. כידוע לך רוקמים בשטיחים כל מיני עופות צבעוניים, פרפרי חן ופרחים יפים….. וכאן אתה עוסק בענפי טבע אחדים, לא יכבד עליך גידול פרפרים לוקחי לב, ואומני בצלאל יציירום, לפאר בהם ובצפרים את שטיחנו."
כבר בשנת 1906 העביר אהרוני את אוסף הפוחלצים שלו לבית הספר בצלאל והקים בית נכות. (המילה מופיעה בתנ"ך (מלכים ב' כ' י"ג) ופירושה בית גנזים – מקום ששומרים אוצרות). משך השנים התפתח בית "הנכות הלאומי בצלאל" והתערוכה שלו התחלקה לשלוש:
1. החי והצומח בארץ ישראל.
2. מוצגים ארכיאולוגים מארץ ישראל.
3. פריטי אמנות של אמנים יהודים.
אחרי קום המדינה הועברו הפריטים למוזיאונים שונים.
בסוף שנת 1906 הקים שץ בבית הספר את "חברת האמנות הדרמטית" ויותר מאוחר הקים תזמורת מנדולינות.
השנים 1908 – 1912 היו שנות שגשוג:
בשנת 1908 רכשה הקרן הקיימת לישראל שני בניינים תאומים מערבי בשם אבו שוקייר, שיועדו לבית יתומים, ו"בצלאל" עבר אליהם (היום ברחוב שמואל הנגיד).

לגבי המוסד כתב לונץ ב"לוח ארץ ישראל":
"ב"בצלאל" 70 תלמידים , 50 עובדים ו – 6 מורים"
בשנת 1910 היו במוסד 140 תלמידים ותלמידות וכנראה מספר דומה של פועלים ופועלות. מס' המורים – 8.
בשנת 1911 מס' התלמידים מגיע ל – 269 ומס' המורים – 15.
שפע מוצרים הוצעו למכירה וביניהם:
שטיחים – משי, צמר, פרסיים.
כסף ופיליגרן (טכניקה באמנות המשלבת חוטי כסף וזהב ועוד אלמנטים) – רימוני תורה, תיקי מגילות, מקטרות, ספלים ותחתיות לקפה, מלקחיים לסוכר, ארנקים, תיבות לתכשיטים, תיקים לסיגרים, כריכות אמנותיות לספרים, ידיות לעטים, טבעות למפיות, סיכות, רבידים מוזהבים ועוד….
מקשת נחושת בסגנון עבודת דמשק – שולחנות סלוניים, טבלאות לפסח, עציצים לפרחים, תיבות תכשיטים, קופסאות סיגריות, סכיני נייר, תחתיות לביצים, קופסאות לאתרוגים ועוד…..
ועוד ועוד מחלקות ומוצרים……

עוד מידע על מקצועות בית הספר כתב משה דוד שוב בספרו "זכרונות לבית דוד":
"בית הספר בצלאל שייסד פרופ' שץ הכיל מחלקות שונות:
א. מחלקה ללימוד אמנות בה למדו התלמידים ציור, כיור ופיסול מפי הפרופסור.
ב. מחלקה לפילגרין (צורפות), עבדו בה התימנים עבודות הכסף והזהב משובץ באבנים טובות בהשגחת האומן פרסוב תלמידו של הפרופסור.
ג. מחלקה לעבודת מקשה בנחושת וכסף.
ד. מחלקה למלאכה בעצי זית ומסגרות משובצות בצדף ומשי. עסקו בה צעירות בהשגחת המומחה קנטרוביץ תלמידו של הפרופסור.
ה. מחלקת מוזיאום, כעין תערוכה של אמנות מעבודות הבית ספר.
בדו"ח ההנהלה מברלין מ – 12/12/1911 נאמר:
"המקום שוקק חיים ואווירה של חדוות היצירה…… בתי המלאכה החדשים של מר גולדברג שעוסקים במתכת, שן פיל ובאטיק, מתפתחים היטב…..
הדו"ח החיובי הזה לא שיקף את החיכוכים שהיו בין הוועד המנהל בברלין ובין בוריס שץ בארץ. הויכוחים היו הן בנושאים כספיים והן אמנותיים, כאשר שץ חשב שנושא האמנות חשוב מאין כמוהו ואסור לוותר עליו, ואילו הוועד בברלין חשב שתפקידו של המוסד לעסוק באמנות מעשית בלבד.
כתב דב פריימן ב"ספר הזכרון הירושלמי" מ – 1913:
"הוועד הראשי בברלין.
יור' פרופ' ורבורג. הגזבר ב. המבורג.
חברים בבצלאל בכל העולם 7000 אנשים פרטיים וגם 53 חברות "בני ברית" ועוד 148 חברות שונות תומכות בו.
המרכז בירושלים והסניף אצל מושבת לוד (שץ הקים מושבת אמנים ב"בן שמן" שהיתה קיימת בין השנים 1910 – 1914 ומתיישביה היו יהודים תימנים). במושבת בצלאל במרכז (ירושלים) עובדים 450 איש ובסניף (בן שמן) 20.
ב"בצלאל" 12 מחלקות: עבודת כסף, נחושת דמשק, מקשה נחושת, בטיק, ציור, עץ, חיתוך בשן ואבן, שטיחי משי עם ציורים ומסגרות שונות, ליטוגרפיה ופוטוגרפיה.
גם נמצא ב"בצלאל" בית עקד ספרים (ספריה) לאמנות ובית נכות משלש מחלקות: לידיעת הטבע, לעתיקות ולאמנות מודרנית.

 

בשנת תרע"ב (1912) יצאו סחורות מ"בצלאל" בסך 225,000 פרנק.

הסחורות נמכרות בירושלים (ביתן בצלאל בשער יפו), ברוסיה (וורשה), בגליציה (קרקוי), בגרמניה ( ברלין, המבורג, פרנקפורט), באנגליה (לונדון), ברומניה (פיאטרא), באוסטריה (פראג)"
ביתן "בצלאל" הוקם בשנת 1912 כחנות לתיירים ליד שער יפו. הוא הוצת בשנת 1914 ונפתח מחדש בשנת 1919. כמה שנים לאחר מכן שוב נסגר בהוראתו של רונלד סטורס – מושל ירושלים הבריטי שחשב שהביתן לא מתאים לאופי ההסטורי של העיר.
שץ פתח הרבה מאד תערוכות של "בצלאל" ברחבי העולם: בברלין, המבורג, וינה, סלוניקי, פראג, קלן, מינכן, לבוב (פולין), האג, יוהנסבורג, וורשה, לודז', אודסה, בואנוס איירס, קהיר, לונדון, ניו יורק, סינסינטי, סנט לואיס, בולטימור, פילדלפיה, שיקגו, וומבלי ועוד……
המשברים שפקדו את "בצלאל" החלו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, בדמות אנשים שהוצנחו על ידי הועד הברלינאי, הן כדי לפתח והן כדי לפקח. אנשים אלה שחלקם לא הבינו הניהול וחלקם לא הבינו באמנות, דרדרו את המוסד ואת היחסים בתוכו.

המלחמה הרעה את המצב.
בראשית אוגוסט 1914 הורה יו"ר הוועד בברלין – אוטו ורבורג, לסגור את "בצלאל" הן את בית הספר והן את בתי המלאכה. המשרד בברלין נסגר אף הוא, וכמובן שגם הכסף משם פסק להגיע.
"בצלאל" עבר לידי "וועד החינוך הארץ ישראלי". שץ החליט לא לסגור את בתי המלאכה, אבל לצמצם את הפעילות כדי לשרוד. בין השאר אירגן לתלמידיו במסגרת שירות צבאי, שיפוץ במגדל דוד, בגן העיר ובמסגד עומר.
אבל היו עוד בעיות: תלמידים שנסעו לאירופה לפני המלחמה לא חזרו ולא היו תלמידים חדשים, תלמידים ומורים גויסו וזאת מעבר לבעיות הכלליות כמו רעב ומגיפות.
המוסד שרד בצמצום מכספים שהגיעו מאמריקה.
בסוף נובמבר 1917 נאסר גם שץ והוגלה לדמשק במסגרת פעולות שעשו התורכים נגד גיס חמישי. על "בצלאל" פיקחה אז אשתו של שץ – אולגה.
עם הכיבוש הבריטי חלה התאוששות.
בין השנים 1920 – 1929 המוסד דעך. התקות לעזרה אמריקאית התבדו, ועד החינוך הארץ ישראלי צמצם את תמיכתו עד לאפס ובשנת 1929 נסגר "בצלאל".
בשנת 1932 נפטר שץ בארצות הברית תוך כדי מסע לגיוס כספים.
בשנת 1935 נפתח שוב "בצלאל" בהנהלת הצייר יוסף בודקו.