מתוך : מאמרים על ירושלים > "אישים בירושלים"
נולד בלושקי (היום בלרוס) כאליעזר יצחק פרלמן בשנת 1858.
אליעזר התייתם מאביו בגיל 5 ואחרי גלגולים שונים הגיע לבית משפחת שלמה נפתלי הרץ יונאס שאימצה אותו. שם התוודע לדבורה – ביתו של יונאס, ובין השניים התפתחו קשרים רומנטיים. בשנת 1878 נסע ללמוד רפואה בפריס והתפרנס מכתיבה בעיתונים: "השחר" של פרץ סמולנסקין בוינה, ו"החבצלת" של ישראל דב פרומקין בירושלים.
בפריס גילה שהוא חולה בשחפת ולכן הפסיק ללמוד, ובעצת רופאיו להגר למקום יבש, החליט לנסוע לארץ ישראל ולירושלים. דבורה הצטרפה אליו, ובדרך, במצרים, נישאו.
לירושלים הגיעו בשנת 1881 והתיישבו בעיר העתיקה באזור שוק הכותנה. לפרנסתו עבד אליעזר בעיתון "החבצלת". היחסים בין בן יהודה ופרומקין – בעל "החבצלת", היו מתוחים ולכן החליטו להיפרד חלקית, ובן יהודה הקים עיתון (כעין מוסף) במסגרת "החבצלת" בשם "מבשרת ציון".
יותר מאוחר הוא לימד גם עברית בבית ספרו של ניסים בכר – כי"ח.
בשנת 1882 נולד בנו בכורו – בן ציון, הידוע יותר בשם העט שלו – איתמר בן אב"י.
בן יהודה שאף להיפרד מפרומקין אבל כדי להוציא עיתון היה צריך רישיון, ולכן קנה מיצחק הירשנזון – בעל רישיון להוצאת עיתון, את הרישיון שלו שהיה על השם "הצבי". משך השנים שינה העיתון את שמו בהתאם לנסיבות ל – "האור" ו"ההשקפה".
הגיליון הראשון של "הצבי" הופיע ב – ה' חשוון 1884. היה זה גיליון מקופל ל – 4 כשגודל כל עמוד היה 23X12 ס"מ. בעיתונו הוא הפיץ את דעותיו וכן את המילים שחידש.
לדוגמא – הוא הטיף נגד הבטלה בשנת השמיטה וכמובן שהוא עורר את חמתם של קנאי ירושלים שנקטו נגדו בעונש המקובל – חרם!!! כתגובה הוא פרסם מאמר בשם "הפשע" שבו הוא כתב נגד "החלוקה" ודרש דו"ח כספי של מנהלי החלוקה. בזה הוא רמז לשחיתות שאופפת את הנושא הזה.
בן יהודה ניסה גם להתערב במינוי הרב הראשי – ה"חכם באשי" – ה"ראשון לציון". הוא הציע את הרב יעקב מאיר שהיה צעיר תרבותי ומשכיל. התערבותו של בן יהודה עוררה סערה רבתי בירושלים. בסופו של דבר מונה הרב יעקב שאול אלישר המבוגר, והרב מאיר מונה לסגנו. (הרב מאיר מונה כרב ספרדי ראשי בשנת 1921 וכיהן עם הרב האשכנזי – הרב קוק.)
ב – כ"ב אלול 1891 נפטרה דבורה ממחלת השחפת בה נדבקה מבעלה, והשאירה 5 יתומים – בן ציון (איתמר), אביחיל, ימימה, עטרה ושלומית. לעזרה בטיפול בילדים גויסו אימו ואם אשתו.
גם טכס הקבורה של דבורה לא עבר חלק, ועל הר הזיתים במהלך מסע ההלויה, התעורר ויכוח בין קיצונים אשכנזים ומשפחת בן יהודה. בויכוח התערבו גם החברות קדישא האשכנזית והספרדית שדנו בזכותה של הנפטרת להיקבר בבית הקברות בהר הזיתים, שכן משפחת בן יהודה ידועה ככופרת.
בסופו של דבר נקברה דבורה בחלקה האשכנזית.
בעיתון הופיעה מודעה במסגרת שחורה ובה נאמר:
" כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. (ירמיהו ב' ב')
חדשים ספורים לאחר מות דבורה מתו גם שלשה מילדיה – אביחיל, עטרה ושלומית.
לפני לכתה ציוותה דבורה את בן יהודה לנסוע לבית הוריה ולהתחתן עם אחותה – פולה, הצעירה ממנו ב – 14 שנה. פולה נענתה בחיוב ונישאה לבן יהודה ששינה את שמה ל"חמדה".
לימוד העברית היה קשה מאד עבור חמדה ורק אחרי חצי שנה דיברה עברית (עם שגיאות). היא היתה מאד פעילה בעבודתו של בעלה: היא עזרה לו בחיפוש מינויים ובהפצת העיתון, שלחה וטיפלה בחומר שהגיע, התרוצצה כדי להשיג תרומות, טיפלה בכל הנושא הפרוצדוראלי של הוצאת המילון ועוד. חמדה ילדה 6 ילדים: דבורה, אהוד 1 , אהוד 2, עדה, דולה, זלפה.
כאשר חמדה ילדה את ביתה הראשונה (דבורה), לקח בן יהודה חופש מעיסוקיו, ואבי אשתו (יונאס) מילא את מקומו. בעיתון הוא כתב מאמר בשם: "מצוות צריכות כוונה" ובמאמר שיבח את גבורת המכבים. אחד המשפטים במאמר היה: "כדוגמת המכבים עלינו לשדד מערכותינו ולצעוד קדימה" (שידוד מערכות – תיקון מהיסוד).
בן יהודה לא מצא פסול במאמר ובמשפט הזה, אבל כמה ימים לאחר הדפסת המאמר הופיעו פשקוילים הכותבים נגד בן יהודה הקורא למרוד בתורכים. בן יהודה נעצר בעקבות הפשקווילים ונידון לשנת מאסר וביטול רישיון העיתון. בן יהודה ערער ובינתיים נכנס הברון רוטשילד לתמונה. בסופו של דבר בן יהודה יצא זכאי אבל העיתון לא פעל במשך שנה.
בשנת 1897 התקיים הקונגרס הראשון בבאזל. בן יהודה לא היה שם, אבל הוא מאד רצה להפגש עם הרצל. כאשר נפגש איתו התאכזב מאד כי התברר שנושא השפה לא היה בראש מעייניו של הרצל.
בנושא "אוגנדה" הוא תמך בהרצל וזכה בעקבות כך לקיטונות של שופכין.
כאשר נפטר הרצל בשנת 1904 לקח את זה בן יהודה באופן מאד קשה ורבים מבני ירושלים הגיעו אל ביתו של בן יהודה כאילו לניחום אבלים.
בערך משנת 1910 ועד יום מותו גר בן יהודה בבית שכור ברחוב אתיופיה. את הבית תיארה רחל ינאית בספרה: "אנו העולים":
"מה נאה הבית בסגנונו המזרחי, שטיח ססגוני פרוש על רצפת השיש. שולחנות נמוכים ועליהם אגני נחושת מבריקה: קירות האולם מכוסים ספרים עד בלי די. בפינה אצל שולחן הכתיבה יושב בן יהודה. ראשו מכונס בין כתפיו – נשען על ידיו. שקוע בספר. אך הנה הרים את ראשו בהיר השיער. עיניו מעורפלות מרוב קריאה ועיון. קטן קומה, כחוש כמסתגף. מעין נשמה בלי גוף. זה שנים שקוד בן יהודה על חיבור המילון העברי הגדול, בשבילו הוא דולה מתוך ים הספרות העברית."
בזמן מלחמת העולם הראשונה היה בן יהודה בארצות הברית במטרה לפעול למען הצטרפותה של אמריקה למלחמה. בזמן שהותו שם אספו יהודי אמריקה כסף כדי לבנות לבן יהודה בית. אחרי המלחמה שב לירושלים והקדיש את רוב זמנו לכתיבת המילון ולהפצתו.
בן יהודה נפטר ב – כ"ו כסלו תרפ"ג (1922). בזמן מותו גר ברחוב אתיופיה ורק לאחר מותו עברה משפחתו לביתם החדש ברחוב עין גדי שבשכונת תלפיות.
על האבל במותו מספרת חמדה בספרה: "בן יהודה"
"אבל לאומי של שלשה ימים הוכרז על ידי ראשי הישוב….. המונים נהרו בחוצות, מחכים לבוא ההלוויה. רחוב החבשים בו חי ומת בן יהודה, היה כולו תפוס על ידי באי כוח המוסדות, תלמידי בתי הספר עם מוריהם ודגליהם, ואף על פי שהדגלים היו מורדים ועטופים שחורים, היה לזה מראה של חגיגה מפוארת, דומה לאגדה על רכב וסוסי אש שירדו לקחת את אליהו".
כל חייו נלחם בן יהודה בעד החייאת השפה העברית. מלחמה היתה לו לא רק עם היישוב הישן והשמרן, אלא גם עם סופרים וראשי הציונות כמו: ביאליק, אחד העם, מנדלי מוכר ספרים, יוסף חיים ברנר, ש"י עגנון ועוד שלא תמיד אהבו את חידושי מיליו ואופי עיתוניו.
בשנת 1913 היה פעיל ב"מלחמת השפות" למען החדרת השפה העברית למוסדות "עזרה" בארץ.
בן יהודה חידש כ – 300 מילים כמו: מדרכה, מברשת, גלידה, בובה, אופניים ועוד.
אבל הוא לא פעל לבד. הוא ייסד בשנת 1889 חברה בשם "שפה ברורה" שמטרתה היתה להחיות את העברית ולחבר בין ספרדים ואשכנזים בעזרת שפה אחת. עוד באותה שנה התייסדה חברה נוספת בשם "ועד הספרות" שתפקידה היה להדפיס ספרים וספרי לימוד בעברית. שנה לאחר מכן ב – 1890 התפתח מ"ועד הספרות" ועד הלשון העברית" שבין חבריו היו גם דוד ילין, יחיאל מיכל פינס, משה אברהם לונץ, יצחק הירשנזון, דר' אהרן מאיר מזיא ואחרים. לימים הוקמה ה"אקדמיה ללשון העברית" על יסוד "ועד הלשון העברית". תפקידם היה במחקר ופיתוח.
אנו תמיד נוטים לייחס לבן יהודה את כל המילים שהומצאו בתקופה זו, אבל חלק גדול מהן הומצאו על ידי חבריו וגם על ידי בנו איתמר או אשתו – חמדה.
אין ספק שמפעלו החשוב היה חיבור המילון הגדול:
המילון חל לצאת בשנת 1908 ובן יהודה עצמו הוציא 5 כרכים. לאחר מותו המשיכו בני משפחתו ואשתו את הוצאת המילון וחלק הוצא אחר כך. הכרך האחרון יצא בשנת 1958 . סך הכל יצאו 17 כרכים (כולל מבוא).
המקורות היו: התנ"ך, המשנה, התלמוד וספרות חז"ל עד ימינו, כתבי יד מספריות שונות בעולם ועוד. הם נעזרו בלשונות שמיות אחרות כמו ערבית וארמית, שפות כמו לטינית ויוונית שהשפיעו על העברית וכן המצאות שונות. במילון יש תרגום של מילים לגרמנית, אנגלית וצרפתית וליד המילים הקשר עם מילים אחרות. כן יש הסברים על מבנה המילים השוואות למילים בשפות שמיות אחרות התמורות שחלו במשך השנים וכן גווניה של המילה, ניביה ודרכי שימושה.
ירושלים כיבדה את אחד מגדולי בניה וקראה את אחד מרחובותיה הראשיים "רחוב בן יהודה".
בן יהודה מונצח על ידי רחובות בהרבה ישובים בארץ. גם מושבה קיימת בשמו: "אבן יהודה"
כאשר המילה אבן מורכבת מא' (אליעזר) ו – בן, וביחד א.בן יהודה.